המסורת הטנטרית של “צ’ו לן” (מיצוי המהות) היא טכניקה עתיקה המאפשרת למתרגלים לחיות כמעט ללא מזון רגיל, באמצעות ספיגת אנרגיה אוניברסלית דרך מדיטציה ומנטרות. תרגול עתיק זה שמקורותיו בהודו הפך לפופולארי מאוד בכל המסורות של הבודהיזם הטיבטי. לאמה גלן מולין מסביר על התרגול, ועל הרלוונטיות המיוחדת שלו לעולם המודרני ולמתרגלים.
ביקור לאמה גלן בישראל – מרץ 2025
- תרגול הבודהא של החמלה וטונג לן – אירוע ערב – תל אביב – 22.3 – תל אביב
- הרצאת ערב – תרגול טנטרה בעולם המודרני – 24.3 – תל אביב
- הרצאת ערב – עבודה עם הגוף האנרגטי בימי מלחמה וכאוס – 25.3. – פרדס חנה
- ריטריט עירוני – הדאקיני הלבנה – 22-23.3 – בצרה
- ריטריט טומו – היוגה של האש הפנימית – חמישי עד ראשון – 27-30.3 – תל אביב
- ריטריט שבת – מבוא לששת היוגות של נארופה – שבת – 22.3.25 – תל אביב
- לתוכנית הביקור המלאה
- כולל חניכות, הרצאות, ואירועי לימוד נוספים
פרקטיקת ה”צ׳ולן” (Chulen) המסורתית היא אחת הטכניקות המרתקות והעמוקות ביותר במסורת הטיבטית – אמנות מיצוי המהות האנרגטית האוניברסלית כתחליף למזון גשמי.
מהו צ׳ולן?
צ׳ולן היא פרקטיקה המוכרת בטיבטית כ”מיצוי המהות”. הרעיון הבסיסי הוא שאנרגיה היא אוניברסלית, ומזון הוא רק סוג אחד של מקור אנרגיה גס מבין אינספור מקורות אנרגיה הקיימים ביקום.
פרקטיקה זו התפתחה בתרבות הטיבטית כפתרון מעשי ורוחני לתרגול התבודדות ממושך בתנאים קשים. היא נחשבת למיומנות שיוגים ומתרגלים יכולים לרכוש לפני כניסה להתבודדויות ארוכות, במיוחד במקומות מבודדים בהרים.
שלושה סוגים עיקריים של צ׳ולן
במסורת הטיבטית קיימות שלוש גישות עיקריות למיצוי המהות:
1. מטוק צ׳ולן – מיצוי מפרחים
שיטה זו מקורה מהמיסטיקנית הגדולה מאצ׳יק לובדרון ופדמפה סנגה. הפרקטיקה כוללת איסוף פרחים מיוחדים בקיץ, ייבושם , וערבובם עם מעט קמח שעורה ורכיבים רפואיים טיבטיים. מכינים מהתערובת גלולות קטנות, ומבצעים מדיטציה מיוחדת לטעינתם באנרגיה אוניברסלית מבורכת.
נוטלים כחצי תריסר כדורים כאלה מדי יום. הם פועלים כמו מזון בסיסי שצריך רק להוסיף לו מים. אחרי הכנת הכדורים מבצעים מדיטציה עם יוגיני לבנה שבה האנרגיה נשלחת לסביבה, אוספת את כל האנרגיה האוניברסלית והתמצית התזונתית, ומושכת אותה בחזרה אל הכדורים הקטנים.
2. טוגי צ׳ולן – מיצוי מאבן
שיטה זו הגיעה לטיבט דרך המיסטיקן מילרפה. לוקחים אבן ומניחים אותה בכוס מים, ואז מבצעים מדיטציה, וויזואליזציה ומנטרה שבה האבן שולחת אורות לכל היקום ומושכת בחזרה לתוכה את אנרגיית היסודות. תהליך זה משחרר את התמצית האנרגטית למים, ואז פשוט שותים את המים המבורכים.
3. נאמקזאווה – לקיחת השמיים כמזון
השיטה השלישית, שתורגלה על-ידי הדלאי לאמה הראשון, נקראת “לקיחת השמיים כמזון”. בשיטה זו לא אוכלים במהלך היום אלא רק בלילה. כדי “לאכול”, יוצאים בלילה ושוכבים על הגב מביטים אל השמיים כשהכוכבים בשיא עוצמתם. נושמים פנימה את כל השמיים ואת כל אור הכוכבים, וסופגים אותו כבסיס למקור האנרגיה של הגוף.
שיטה זו נחשבת לטהורה ביותר מבין השלוש.
ריפוי יוגי
צ׳ולן משמש גם למטרות רפואיות וטיפוליות במסורת הטיבטית. רבים מהיוגים הטנטריים עושים צום של 21 יום באמצעות כדורי תמצית פרחים אחת ל-12 שנים, לצורך דטוקסיפיקציה וריפוי.
התהליך הפיזיולוגי מעניין במיוחד: במהלך השבוע הראשון, הגוף מכלה את כל המזון שנמצא במערכת העיכול. בשבוע השני הוא משתמש ברקמות השומן בגוף. בשבוע השלישי, כשהגוף כבר ניצל את מקורות האנרגיה הנפוצים, הוא מחפש כל חומר אחר שניתן לפרק ולעכל – כולל גידולים, גידולים טרום-סרטניים, ותופעות גופניות פנימיות אחרות שאינן מתפקדות כראוי.
הכנה לריטריטים ארוכים
במסורת הטיבטית, תרגול הצ׳ולן מומלץ למתרגלים שמתכוננים להתבודדות ממושכת. בטיבט העתיקה, לפני הכנסת מתרגלים להתבודדויות בבידוד מוחלט, הם נדרשו לפתח מידה מסוימת של מומחיות בטומו (חום פנימי) כדי לשמור עליהם בחורף הטיבטי הקשה, וכן לרכוש מיומנות מספקת בצ׳ולן.
ישנן דוגמאות מרשימות של מתרגלים שחיו תקופות ארוכות על צ׳ולן בלבד. גשה וונגדו, ממוריו של לאמה גלן מולין, חי שלוש שנים ללא מזון רגיל כלל במהלך התבודדות ״ששת היוגות” שלו, והתקיים רק על מטוק צ׳ולן – אותם כדורים קטנים של תמצית פרחים.
בבית הספר הגלוקפה, הכנת אספקה שנתית של כדורי צ׳ולן היא עניין פשוט יחסית: כמה קילוגרמים של שעורה, מעט חמאה ומספר רכיבים רפואיים טיבטיים (שבטיבט היו זמינים בעלות נמוכה מרופא מקומי) – די בכל אלה להכין כמות שתספיק לשנה שלמה.
קטע מתוך הספר ״הדאלאי לאמות על טנטרה״, מאת לאמה גלן מולין – מתוך הפרק העוסק בתרגול הצ׳ולן:
מספר מסורות יוצאות דופן התפתחו מתוך המסורת הטנטרית. פרקטיקת ה”צ’ו לן” מעניינת במיוחד. המונח “צ’ו לן” משמעו המילולי הוא “מיצוי המהות”, והוא מתייחס לשיטות אזוטריות לקליטת תזונה אוניברסלית המאפשרות לחיות ללא תלות במזון רגיל. בכל מסורות הצ’ו לן, היוגי או היוגיני מתרגלים מנטרה ומדיטציה כדי למשוך ולספוג אנרגיה אוניברסלית, ומשתמשים באנרגיה זו כתחליף למזון רגיל.
בספרות הדלאי לאמה מוזכרות ארבע מסורות עיקריות של צ’ו לן: מיצוי חומרי תזונה מפרחים, מיצוי המהות מאבן, שימוש בשמיים כמזון, וחיים על כספית מטוהרת (כספית חיה). בפרק זה מופיע טקסט מאת הדלאי לאמה השני על המסורת הראשונה מבין הארבע. התייחסויות לשלוש האחרות ניתן למצוא בכתביהם של הדלאי לאמות הראשון והחמישי.
אף שארבע פרקטיקות אלו נשמרות כמסורות חיות, הראשונה – מיצוי המהות מפרחים – היא ללא ספק הפופולרית ביותר כיום. כפי שנראה בהמשך הפרק, המתרגל מכין גלולות קטנות מפרחים לא רעילים, ובמהלך תקופת ההתבודדות אוכל רק כמה מהן בכל יום. התרגול נעשה הן למען בריאות והארכת חיים, והן כאמצעי להפיכת הגוף הפיזי לנוח יותר לאימון טנטרי ולהארה.
כפי שמציין הדלאי לאמה השני בפרשנותו, מסורת התרגול הובאה לטיבט על ידי המהאסידהה ההודי פאדאמפה בסוף המאה ה-11, והועברה ממנו בשושלת רציפה לאורך הדורות. בתחילה זו הייתה הוראה בלעדית בבתי הספר שיג’יי וצארצ’וד של הבודהיזם הטיבטי, אך בהדרגה נקלטה על ידי הזרמים האחרים.
כפי שראינו בפרק קודם על שש היוגות של ניגומה, אביו של הדלאי לאמה השני עמד בראש זרם השאנגפה קאגיו של הבודהיזם הטיבטי. עם זאת, הוא היה גם דמות חשובה בבתי הספר שיג’יי וצארצ’וד, בעיקר דרך סבתו של הדלאי לאמה השני, שעמדה בראש אחת משלוש תת-הקבוצות של שיג’יי. אישה מופלאה זו ערכה התבודדות של ארבעים וארבע שנים במערה מרוחקת אטומה בלבנים, והפכה לאחת המיסטיקאיות הגדולות בדורה. הדלאי לאמה השני היה קרוב מאוד אליה, וכך יצר קשר ישיר עם מורים גדולים מהזרם האזוטרי הפחות מוכר הזה. בנעוריו הוא קיבל הוראות וחניכות מרבים ממאסטרים לא-מרכזיים אלה. הטקסט בפרק זה הוא דוגמה לשושלת כזו שקיבל באותה תקופה.
במהלך שנותיי בהודו פגשתי עשרות יוגים שערכו באופן קבוע את ההתבודדות הסטנדרטית בת עשרים ואחד ימים של “מיצוי תמצית הפרחים”. חלקם המשיכו בתרגול לתקופות ממושכות. שניים מהם, שהכרתי כחברים אישיים, השיגו את כוח התרגול והצליחו לוותר לחלוטין על מזון רגיל ולחיות אך ורק על כמה גלולות פרחים ביום. הם עשו זאת במשך שנים.
אחד מהם היה גשה צ’מפה וואנגדו. הוא חי בהתבודדות בהרים מעל דרמסלה במשך שנים רבות בהדרכתו של גשה רבטן הגדול, שנחשב באותה תקופה למדיטטור המיומן ביותר במסורת הגלוקפה. באחת השנים, גשה רבטן הכניס את גשה צ’מפה וכתריסר תלמידים אחרים לאימון אינטנסיבי בצ’ו לן. האחרים התרגלו רק במשך עשרים ואחד הימים הסטנדרטיים. גשה צ’מפה וואנגדו, לעומת זאת, הונחה להתמיד ככל שיוכל.
בשבועות הראשונים של ההתבודדות גשה צ’מפה הפך רזה למדי. עם זאת, לאחר כשלושה חודשים של התמדה הוא השיג את מלוא כוח התרגול, והחל לעלות במשקל. עד מהרה הוא חזר למבנה גופו הטבעי השמנמן במקצת. בנקודה מסוימת בהתבודדות הוא אפילו נעשה שמן מדי. התברר שלמרות שהגלולות עצמן היו קטנות, תרגול המנטרה והדמיון שלו משכו יותר מדי חומר מזין אוניברסלי לתוכן. הוא נאלץ לעשות דיאטה על ידי הפחתת כמות האנרגיה האוניברסלית שדמיין כנספגת בגלולות. באמצעות צמצום הצריכה המדומיינת בדרך זו, הוא חזר במהרה למשקלו הרגיל.
במקור קיבלתי את התמסורת וההנחיות בעל פה על שושלת זו מאותו מאסטר נעלה.
גשה צ’מפה נפטר כמה עשורים מאוחר יותר מזקנה. כפי שרצה הגורל, גלגולו התגלה במשפחה סינית בהונג קונג. במקרה הייתי בנפאל באותה עת, וביקרתי אצל לאמה זופה רינפוצ’ה. רינפוצ’ה סיפר לי על הילד בהונג קונג והמליץ שאבקר אותו בדרכי לטיבט. “היית חבר של גשה צ’מפה וואנגדו. אתה תהיה בהונג קונג בשבוע הבא בדרכך לטיבט. בדוק את הילד וספר לי אם אתה יכול לראות משהו מצ’מפה וואנגדו בו.”
כשהגעתי להונג קונג התקשרתי להורים. “הילד מאוד מסתגר,” הם אמרו לי. “למרות שהוא רק בן שמונה עשר חודשים, הוא יושב על מיטתו כל היום ומשחק עם המאלה של המנטרה שלאמה זופה נתן לו. הוא יושב שם בישיבה מצולבת, ומעמיד פנים שהוא מדקלם מנטרות. אנשים רבים באו לראות אותו, אך הוא סירב לצאת מחדרו לקבל את פניהם.”
“בכל מקרה, אעבור לבקר,” עניתי. “אבל לא נגיד לו דבר. אני פשוט אשב ואשוחח אתכם, ונראה אם הוא מגיב לצליל קולי.”
כחצי שעה אחרי שהגעתי נפתחה דלת חדרו של הילד מעט וזוג עיניים קטנות הציצו החוצה. הסתכלתי לכיוונו, חייכתי ונופפתי, אך המשכתי לדבר עם האם. הדלת נסגרה שוב, אך כעבור רבע שעה אותו דבר קרה שוב. כשהדלת נפתחה בפעם השלישית, הילד יצא בריצה וקפץ על ברכיי.
פעם היה לי זקן קטן, והלאמה הזקן נהג לשחק בו בכל פעם שביקרתי. לטיבטים בדרך כלל אין הרבה שיער פנים, והזקן שלי תמיד משך תשומת לב. הילד עכשיו התחיל לדגדג את סנטרי ולמשוך בשובבות בזקני, בדיוק כפי שהלאמה הזקן נהג לעשות בהזדמנויות רבות כשביקרתי אותו.
הילד אז פתאום קפץ מטה ורץ למטבח, וחזר עם כלי של כדורי גלידה קטנים. הם היו כמעט זהים במראה לגלולות תמצית הפרחים שהלאמה הזקן הכין בהזדמנויות רבות ונתן לי שנים קודם לכן. הילד החל להכניס אותם לפי אחד אחרי השני.
האם קראה בהפתעה, “זה ממש מדהים. הוא אף פעם לא נותן לאף אחד לגעת בכדורי הגלידה הקטנים שלו, אפילו לא לי, לאביו או לאחותו. הוא מעולם לא נתן אף אחד מהם לאיש.”
במשך השעה הבאה הילד המשיך לשבת על ברכיי, משחק בזקני ומאכיל אותי את כדורי הגלידה. כשהגיע הזמן לעזוב ולתפוס את הרכבת לסין, הוא רץ למקרר והביא לי עוד כלי של כדורי גלידה לקחת עמי. הוא גם התעקש לאחוז בראשי בידיו ולגעת במצחו במצחי, בדיוק כפי שגשה וואנגדו תמיד עשה בכל פעם שנפרדתי ממנו.
המסורת הטנטרית של “מיצוי המהות” שימשה בהצלחה את המדיטטורים הגדולים של מרכז אסיה במשך מאות שנים. אין ספק שהיא תהיה מועילה גם למערביים במאות השנים הבאות.
אחד הלאמות שלי, גשה נגוואנג דארגיי המנוח הגדול, ציין שלדעתו התרגול רלוונטי במיוחד לעידן המודרני, כאשר העולם התמלא כל כך ברעלים, והמזון איבד הרבה מכוחו הטבעי בגלל ייצור יתר, הכלאה ודישון כימי.
הוא גם אמר בהומור, “בימים עברו בבית הספר הגלוקפה שלנו מעולם לא הרשינו לאנשים לעשות התבודדויות ארוכות עד שהם שלטו בכוחות של טומו (‘אש פנימית’) וצ’ו לן. כך מעולם לא היינו צריכים לדאוג שהם יקפאו או ימותו מרעב.”
אכן, במהלך שנות האימון שלי בדרמסלה, רוב המתבודדים לטווח ארוך שלטו בשני כוחות אלה במהלך התבודדויות קצרות בנות חודש לפני שהורשו לקחת על עצמם את הניין צ’ן, או “הגישה הגדולה”, השם שניתן להתבודדות של שלוש שנים.