גיבור ההארה - לאמה גלן על דרך הבודהיסטווה בעולם של היום
הדברים הבאים נערכו ותורגמו מתוך הרצאה שנתן לאמה גלן מולין בחברה התאוסופית באמריקה, ליד שיקגו, במרץ 2020. את ההרצאה המלאה (באנגלית) אפשר לראות ביוטיוב:
גיבור ההארה
את המילה בודהיסטווה הטיבטים מתרגמים "ג׳אנגצ׳וב סמפה" - גיבור ההארה, גיבור למען ההארה. ובעצם השם קצת מושאל, כי עד שאנחנו משיגים הארה ונעשים בודהה, אנחנו לא באמת בודהיסטווה שלם. אנחנו, אפשר לומר, שואפים להיות בודהיסטווה, או מתרגלים בדרך הבודהיסטווה.
אני חושב שהרעיון שמאחורי המסורת הזו נולד מהקשר ההדדי בין כל הדברים. אין על פני כדור הארץ אף יצור אחד שאין לי איתו קשר רוחני או קשר קארמי. חלק מהקשרים האלה אולי קצת פחות נעימים. אולי בגלגול קודם, בחצר בית ספר כלשהו (אני לא יודע, אולי בפולין, אולי בסקוטלנד), הייתי קצת בריון, הצקתי לך ואפילו נתתי לך אגרוף באף פעם או פעמיים. ובגלל זה יש בינינו קשר קארמי. כי אחרי שנתתי לך אגרוף באף, אתה החזרת לי אגרוף באף, וכך עזרת לי ללמוד לא להיות בריון. אז אני חייב לך חוב גדול של תודה. תודה רבה על השיעור ההוא בגלגול ההוא, איפה שזה לא קרה.
לזה קוראים החוב הקארמי שלנו. עם כל היצורים החיים יש לנו קארמה נפלאה, ואולי גם קצת קארמה שלילית שהתערבבה פה ושם - גנבנו זה מזה, נזפנו זה בזה, אמרנו דברים רעים זה על זה וכו׳. אבל יש לנו גם הרבה מאוד קשרים קארמיים חיוביים, ולא רק עם כמה יצורים, ולא רק עם בני אדם, אלא עם כל היצורים החיים.
לאמה גלן מלמד מול תנקה של צ׳נרזיג, מאי 2026
מתחילים בזכירה של הקשר הטוב
היוגי הטיבטי הגדול מילארפה אמר שדרך ההארה, דרך הבודהיסטווה, מתחילה בזכירה של הקשר החיובי שלנו עם כל האחרים. אולי יש גם קשרים שליליים, אבל קשה לנו לומר עליהם הרבה, כי אף פעם אי אפשר להיות בטוחים שבטווח הארוך הם לא הביאו תועלת.
כשאנחנו זוכרים את הקשר החיובי, נולדים בנו כבוד והכרת תודה כלפי האחרים. ובלי הכרת תודה ובלי כבוד, אהבה היא בעצם רק מעין התאהבות רגשית במה שנראה לנו כתכונה טובה של האדם השני. פגשתי אפילו אנשים שהתחתנו על הבסיס הזה, ואחרי כמה שנים גילו שבעצם הם לא מחבבים את מי שהתחתנו איתו (טוב, אולי אחד או שניים כאלה). אם לא הולכים מעבר למשיכה כזו, אל משיכה אוניברסלית יותר, לתכונות השטחיות האלה יש כוח מוגבל להחזיק את ההתאהבות לאורך זמן.
שאנטידווה, מאסטר בודהיסטי הודי מהמאה ה-8 בערך, כתב את הספר הקלאסי הגדול "מדריך לדרך החיים של הבודהיסטווה". הדלאי למה לימד אותו כנראה 50 או 60 פעמים ברחבי העולם, זה אחד הטקסטים האהובים עליו ללמד. ושאנטידווה, שנשען תמיד כמובן על הסוטרות ועל דברי הבודהה, מדגיש בו שכשלומדים לראות באופן חיובי את כל מה שאנחנו חווים מאחרים, גם התוצאה נעשית חיובית, לעצמנו ולאחרים.
לא לפגוע, ולהועיל
לכן במסורת הבודהיסטית מדברים על קבלת מעין "נדר". אני לא בטוח שזו המילה הנכונה, כי יש בה משהו חקוק באבן (אם כי לוחות האבן נשברו בשלב מסוים). ברמה הראשונה של האימון מקבלים על עצמנו, אם אפשר לומר כך, לפגוע באחרים כמה שפחות, בכל דרך: בגוף, בדיבור (בדברים רעים, בדיבור קשה או ברכילות) ובהונאה. למשל לספר לך שהייתי בריון בגלגול קודם ושאתה לימדת אותי (אבל זה לא שקר, זה רק לספר סיפור ולהוסיף לו קצת תבלין).
שאנטידווה אומר שמי שרוצה להיות גיבור או גיבורת הארה מתחיל בהחלטה הבסיסית הזו (עדיף לקרוא לה החלטה ולא נדר), במחויבות חזקה לא לפגוע. וזה כולל גם את התודעה - לנסות לא לחשוב מחשבות רעות על אחרים. כשמישהו מרגיז אותנו או מכעיס אותנו, לא לתת לתודעה להיסחף למעגל של כעס. אני זוכר שכשהייתי ילד, עוד לפני שנעשיתי קדוש גדול (אופס, אולי זה מפר את אחד הנדרים), אם מישהו הרגיז אותי במשחק הוקי, בקרב איגרוף, או במסיבה מול בחורות שהתעניינתי בהן, לא פעם הייתי חושב עוד ימים אחר כך איך להחזיר לו. אז לנסות לא לפגוע גם במחשבה, ולא לתת לתודעה להיכנס למעגל כפייתי של מחשבות ורגשות סביב אדם אחר.
והדבר השני שעליו מדבר שאנטידווה הוא לנסות תמיד להועיל לאחרים, בכל דרך קטנה שאפשר. כמובן שלא תמיד אפשר להועיל כמו שהאדם השני מקווה, וגם לא כמו שהיינו רוצים בעצמנו. אבל עצם המחויבות לא לפגוע ולנסות להועיל היא המצפן של דרך גיבור ההארה.
מה פירוש הארה
אני חושב שהמילה הארה צריכה קצת הבהרה, כי משתמשים בה בהקשרים רבים כל כך, בתרבויות שונות בכל העולם. את המילה הסנסקריטית בודהי הטיבטים תרגמו "ג׳אנגצ׳וב". "ג׳אנג" פירושו לשמור על נוכחות תודעתית צלולה, זוהרת, שמחה ופתוחה. צלולה ממה? מכעס, מהיקשרויות, מיחס תועלתני ליצורים אחרים. כמובן שבמובן מסוים צריך לפעמים יחס תועלתני, כשעושים עסקים או כשמישהו אומר משהו וצריך לענות לו. אבל הכוונה היא להיות צלולים ממה שהטיבטים קוראים "ניונמונג", קלשה בסנסקריט - מהאפלה המטורפת, מהשדים הפנימיים שקופצים פתאום ומשתלטים על הרוח שלנו.
וברובד עמוק יותר, צלולים גם מהשכנוע החזק מדי שאני באמת מי שאני חושב שאני, ושהאדם השני הוא באמת מי שאני חושב שהוא. הבודהה אמר לראות את כל הדברים כמו חלום. בחלום אנחנו גם החולמים וגם התוכן של החלום, וזו הפתיחות שהכוונה אליה: פתיחות לקשר ההדדי בין הסובייקט לאובייקט. ו"צ׳וב" פירושו לחבק הכול בתחושה של שלמות. המילה הטיבטית משמשת גם לתיאור פרח בשיא פריחתו - להישאר צלולים, ובאותו זמן פתוחים ומתרחבים כמו פרח שנפתח.
וזה לא קל, נכון? לא קל להחזיק תמיד נוכחות שמחה, צלולה וערה עם כל מי שמדברים איתו. חבר שלי, ממשפחה עשירה מאוד ומודט רציני, נהג לארגן מסעות לטיבט ולהר קאילאש, ושנה אחת הפסיק. שאלתי אותו למה, והוא סיפר שלפני אחד המסעות אחד המשתתפים אמר לו: יש לי רק בקשה אחת, שתהיה לי מרמלדה לארוחת בוקר כל יום. הם הגיעו לנפאל, והייתה מרמלדה. הגיעו למרכז טיבט, והייתה מרמלדה. הגיעו למערות של גורו רינפוצ׳ה ולמנזר גנדן - מרמלדה. הגיעו לטאשי לונפו בשיגאצה - עדיין מרמלדה. אבל כעבור עשרה ימים בערך, בוקר אחד, הבחור שואל: איפה המרמלדה שלי? והמרמלדה נגמרה. הוא עשה סצנה, והתלונן על המרמלדה שלו עד סוף המסע.
אז לא תמיד קל להיות רגועים, שמחים, צלולים ופתוחים, עם תחושה של קשר עם אחרים, או של אינטימיות עם אחרים (אני חושב שזו מילה טובה יותר). ובשביל זה יש מה שנקרא הדרך להארה, דרך הבודהיסטווה.
על הכרית ובין הכריות
את הדרך הזו אפשר לחלק לשניים: מה שעושים כשיושבים על כרית המדיטציה, ומה שעושים בין הישיבות. בכל המסורות הבודהיסטיות חושבים שמי שלא עושה מדיטציה הוא כבר מואר, או רחוק מאוד מהארה. ואנחנו לא מהמרים בלאס וגאס על אף אחת מהאפשרויות, כי רק מואר יכול לזהות מואר אחר. וגם הבודהה אמר לא להמר.
אם מסתכלים על ההיסטוריה של המסורות הרוחניות, לא רק בבודהיזם אלא בכל המסורות הגדולות בעולם, רואים אנשים מכל תחומי החיים שהצליחו מאוד, כשלמדו את הסוד: להכניס את התרגול לכל מה שהם עושים. לא רק לשבת על הכרית, אלא להכניס את מה שמשיגים על הכרית אל שאר החיים.
בדרך הבודהיסטווה גם זה מתחלק לשניים: איך יוצרים מבפנים את התודעה, את הלך הרוח של גיבור או גיבורת הארה, ואיך מחזקים ומטפחים אותו, מיום ליום, משבוע לשבוע, מחודש לחודש ומשנה לשנה. אני חושב שכל הלימודים של הבודהה, לא משנה לאיזה חלק שלהם פונים, מכוונים במידה מסוימת לזה - לעורר ביצורים החיים את הלך הרוח של גיבור ההארה, ולתת למתרגל כלים לחיים, אם תרצו, שבעזרתם הלך הרוח הזה מתחזק עד שהוא נעשה כוח שנוכח תמיד. המאסטר ההודי אסנגה, מהמאה ה-4 בערך (התאריכים בהודו קצת מעורפלים, כי ההודים כתבו על עלים, והמונסונים והמלחמות לא עשו להם טוב), מדבר על 22 שלבים בהתהוות התודעה של הבודהיסטווה.
אהבה כמו של אם לילדה היחיד
השלבים האלה נשענים בעיקר על שני דברים. הראשון הוא עד כמה עמוקה, רחבה ושלמה נעשית האהבה שלנו לאחרים, והשני הוא עד כמה האהבה הזו חדורה בהבנה של מה שהיא באמת מסוגלת לעשות. אהבה בבודהיזם פירושה משאלה - להסתכל על כל אחד כמו שאם מסתכלת על ילדה היחיד ומוקירה אותו, בין אם הוא בגיל שלושה חודשים החמוד, בגיל שנתיים הנורא, או בגיל ההתבגרות, כשהוא מוציא את כל הכסף של ההורים ומשגע את כולם. להסתכל מעבר לכל זה, כמו שאם אוהבת את ילדה היחיד.
צ׳נרזיג, בודהיסטווה החמלה. תנקה מלהסה, סוף המאה ה-19, אוסף הסמית׳סוניאן
אבל באותו זמן להבין שהאהבה שלנו יכולה לעזור ויכולה להזיק, תלוי איך מבטאים אותה. לעצמנו תמיד טוב שיש אהבה, אבל האופן שבו אנחנו מבטאים אותה כלפי אחרים יכול לעזור או להזיק. לא פעם רואים הורים שמגוננים יותר מדי על הילדים שלהם, והילדים גדלים מפונקים. כשהם יוצאים לעולם, העולם נראה להם קשה מאוד, וקשה להם להתמודד. אהבה באה עם השאיפה להועיל ולהגן, נכון? ולכן צריך לצרף אליה עוד שני דברים, ושניהם שייכים למה שנקרא בבודהיזם פראג׳נה, גורם החוכמה.
הראשון הוא היכולת לראות ולהבין את ההקשר שבו הדברים קשורים זה בזה. כלומר, להגן מספיק כדי שהילד יהיה בטוח ככל האפשר, ולא להגן כל כך הרבה שהוא לא יוכל לגדול. לזה קוראים גורם הקשר ההדדי, ויש טקסטים שקוראים לו גורם הארעיות, או הגורם הזורם, אפשר לומר, הגורם המשתנה תמיד. כמורה דהרמה נודד אני פוגש הרבה הורים שיש להם בעיות עם ההורים שלהם, ובאותו זמן עם הילדים שלהם. רק היום הייתי צריך להתקשר לאחת מהן, כי המשפחה שלה מתפרקת. זה נעשה סוער כל כך כשלא מצליחים לתת את המרחק הנכון - להחזיק קרוב מספיק אבל לא קרוב מדי, לתת מספיק מרחב לתנועה, אבל לא כל כך הרבה שיקרה אסון.
והצד השני הוא פשוט לא לסמוך יותר מדי על האופן שבו אנחנו עצמנו רואים את הדברים. בבודהיזם קוראים לזה שוניאטה, ריקות - לא לקחת ברצינות רבה מדי את הרעיונות שלנו, וגם לא את הרעיונות של אחרים, ולאמן את עצמנו לראות את המפגשים בינינו כמעין הצגה. אני משחק תפקיד בסרט, והילדים משחקים תפקיד בסרט שלהם, שבו אני ההורה. אבל תחושת העצמי שלי בתפקיד הזה היא רק מוסכמה. אני חושב שכשהבודהה מדבר על הגלגולים הקודמים שלו ושל תלמידיו, אחת המטרות היא להראות שתחושת העצמי שלנו ברגע נתון היא רק פיסה קטנה מהתמונה הגדולה של מי ומה שאנחנו, קצה הקרחון של כל ההוויה שלנו.
לריקות קוראים לפעמים "הריקות של שלושת המעגלים": אני, הילד, והמפגש בינינו. שלושתם ריקים מקיום נפרד, כי אני בתפקיד הזה רק בגלל תנאים מסוימים, ומעבר לתנאים האלה אני מישהו אחר לגמרי, וכך גם הילד. אני חושב שזו הסיבה שהורים נדהמים כל כך כשהילד שלהם עושה פתאום משהו נורא. הם הבינו אותו דרך "מי אני, ההורה, מי הילד, ומה היחסים בינינו", ומעבר לזה, התמונה שלהם, של עצמם ושל הילד, הייתה מוגבלת, אפשר לומר.
אלה שני גורמי החוכמה: החוכמה של המוסכמה, של האופן שבו הדברים קשורים בהקשר מסוים, והחוכמה של הריקות, של האינסוף, של הפוטנציאל האינסופי של מי אני ומי אתה.
כמו קפיצה במצנח
נאגרג׳ונה אומר לראות את כל האחרים באותה אהבה שאם מחזיקה כלפי ילדה היחיד, ומוסיף שאם יש אפילו יצור חי אחד שאנחנו לא מצליחים לראות בעיניים כאלה, עוד לא השגנו את העיניים של הבודהיסטווה. במילים אחרות, מבין 22 השלבים להארה, אנחנו בקושי זוחלים לעבר הראשון.
והנקודה שלו היא שכשמגיעים לשם, הדרך נעשית מהירה הרבה יותר. מאוד קשה להגיע לשלב הראשון הזה, ואני חושב שזה אולי קצת כמו קפיצה במצנח. לוקח זמן לעלות על המטוס, להמריא, לחגור את המצנח, לצאת לפתח, להסתכל למטה ולהגיד "אוי ואבוי", ולגלות שבעצם מפחדים מגבהים. כל זה לוקח הרבה זמן. אבל כשקופצים, והמצנח נפתח, הדרך אל הקרקע, ברגליים קודם, מהירה הרבה יותר.
לכן נאגרג׳ונה ואסנגה ממליצים מאוד, בתחילת האימון הרוחני, לטפח אהבה כזו לכל היצורים החיים. הכוח של האהבה הזו נעשה כמו רוח גדולה שדוחפת את סירת המפרש של התרגול הרוחני שלנו אל אי התכשיטים של ההארה.
קשיבות - לזכור מה אנחנו עושים
לראות את האחרים באהבה של אם לילדה, גם בין הישיבות, דורש לא מעט מאמץ, נכון? שאנטידווה מדבר בספר שלו על שתי תכונות שהן הכרחיות לזה. בטיבטית קוראים להן "טרנפה" ו"שֶׁשין" - קשיבות, ומה שמתרגמים לפעמים כערנות או תשומת לב.
"טרנפה" פירושו לזכור. לזכור מה אנחנו עושים, בין אם אנחנו טבחים במסעדה, מנכ״לים של חברה, נשיא ארצות הברית או ראש ממשלת שווייץ (איך קוראים לו בכלל?). בין אם אנחנו עם הילדים, עם המשפחה, עם חברים, בעבודה או בנהיגה על הכביש המהיר. להיות קשובים לגמרי, להביא את הקשיבות אל הרגע הזה ולזכור את המחויבות שלנו: לא לפגוע באף אחד בגוף, בדיבור או במחשבה, למשל במחשבה כמו "אוי, הבחור הזה חתך אותי, אם רק היה לי מקלע".
באחת הערים שעברתי בהן לאחרונה חזרנו ממפגש מדיטציה, והמארח שלי נהג. אמרתי: הלוואי שהייתה לי אחת המכוניות של ג׳יימס בונד, שלוחצים על כפתור ומקלע עולה מהגג, בשביל הבחור הזה שלפנינו, שנוסע בנתיב השמאלי, הנתיב המהיר, עם בקרת שיוט, ולא זז. ומה שמרגיז במקרים כאלה הוא שכשסוף סוף עוקפים, מסתכלים הצידה ורואים סבתא קטנה ומתוקה, שנראית בדיוק כמו הסבתא שלנו, וחושבים: אוי, איזה מזל שלא היה לי מקלע.
רוב הרציחות והתקיפות הן לא פשעים מתוכננים מראש, נכון? הן קורות כי אנשים איבדו את הקשיבות למה שהם עושים. אחוז עצום מהנזק שבני אדם עושים זה לזה הוא מה שנקרא "פשעי תשוקה", מעשים שנעשים בלהט הרגע - אנשים איבדו את התחושה של מי אני, מי אתה, ומה ההצגה שמתרחשת בינינו. אלה שלושת המעגלים שדיברתי עליהם קודם.
לכן קשיבות, בהקשר של פיתוח תודעת הבודהיסטווה, פירושה לזכור תמיד שהתרגול הבסיסי שלנו הוא להחזיק אהבה לאחרים, עמוקה כמו אהבה של אם לילדה, ובאותו זמן להבין שלאהבה הזו יש כוח מוגבל. בלי להבין את ההקשר אפשר לעשות את הדבר הלא נכון. ילדים עם סוכרת יכולים מאוד לאהוב סוכר, וההורים אומרים "טוב, רק אחד". או שלבן הזוג או לבת הזוג יש בעיה עם אלכוהול או התמכרות אחרת, ואומרים "טוב, רק אחד", והדברים מתדרדרים. לאהבה לבדה יש כוח מוגבל, אבל היא הדלק של המכונית בדרך להארה, או הרוח שדוחפת את הסירה. ולצידה שני גורמי החוכמה: ההקשר, ולא לקחת ברצינות רבה מדי את התחושה שלנו של מי אני, מי אתה ומה קורה כאן.
לא לקחת את עצמנו ברצינות מדי
לאמה טיבטי גדול אמר פעם שאם אנשים לא לומדים שום דבר אחר מהלימוד הבודהיסטי על הריקות, לפחות דבר אחד כדאי שילמדו: לא לקחת את עצמם ברצינות מדי. ובמובן אחד דווקא כדאי לקחת את עצמנו ברצינות גמורה: כל רגע בחיים שלנו יקר. כשהרגעים שלנו נגמרים, החיים שלנו נגמרים. אותם צריך לקחת ברצינות.
ולגבי ההצגה, הבודהה אהב לדבר על אנאטמה, אי-עצמי. אני חושב שאני הורה, אני חושב שאני הבוס שלך ואתה העובד שלי, אבל זה רק ממד אחד של החיים שלנו ושל היחסים בינינו. מי יודע, אולי אתה בכלל התגלמות של האל (אם להשתמש במילה תאיסטית), שבאה לחיים שלי כדי להרגיז אותי ולשגע אותי, ללמד אותי סבלנות.
מי שאנחנו חושבים שאנחנו הוא לא מי שאנחנו באמת. כל דימוי שאנחנו מייצרים של עצמנו הוא תמונה קטנטנה של המרחב העצום של ההוויה שלנו, ואי אפשר למצוא אותו באף אחד מחמשת המצרפים (הסקנדהות), כמו שמנסחים זאת הטקסטים המסורתיים. וכך גם לגבי אחרים. כל מה שאני חושב עליך, עד שאשיג רמה גבוהה של חוכמה, יהיה רק התחושה שלי לגביך, ואסור לי לבלבל אותה עם המציאות העמוקה של ההוויה שלך במלואה.
ללמוד מכל אחד
כשאני פוגש אותך, בין אם אתה אדם יפה ומרגש שנעים מאוד להיות איתו, אדם משעמם, או אדם רגזן שקשה להסתדר איתו, הרוח שמניעה את דרך ההארה שלי היא לראות אותך באהבה שאם מחזיקה כלפי ילדה היחיד. ולכבד את האפשרות שאתה בודהה, או התגלמות של האל שבאה ללמד אותי שיעור מיוחד. בבודהיזם הטיבטי, ובמהאיאנה בהודו, אוהבים לומר שאולי אתה התגלמות של הגורו שלי, שבא לדבר איתי בשפה קצת אחרת ולתפוס אותי כשאני לא מוכן.
אני לא יודע מה איתכם, אבל כשאני יושב עם הדלאי למה, אני תמיד מתנהג הכי יפה שאפשר. אני לא מחטט באף, לא מפליץ, לא מפהק באמצע מה שהוא אומר, ותמיד משתדל לשבת זקוף. ולמרות שאני רואה את עצמי כאדם הכי אינטליגנטי על פני כדור הארץ, אני משתדל להיראות עוד יותר אינטליגנטי. אבל כשאנחנו עם אחרים, נגיד עם הילדים שלנו, אנחנו עושים מה שבא לנו, נכון? הכוונה היא לא שאסור לפהק או לחטט באף. אלה רק מוסכמות חברתיות של נימוס, ואין להן קשר לעיקר. העיקר הוא אהבה לאדם הזה וכבוד אליו.
לכן בעולם הבודהיסטי, ובמיוחד בבודהיזם הטנטרי, אומרים שאת כל האחרים בחיים שלנו כדאי לראות כהתגלמות אפשרית, ואולי אפילו סבירה מאוד, של הגורו, הלאמה, המורה שלנו. ואם לומדים לעשות את זה היטב, אפשר ללמוד משהו מכל אדם שפוגשים. אין אדם אחד, טוב, רע או אדיש, שלא נלמד ממנו ולא נצמח בזכותו. וגם האדם הזה יעבור במפגש איתנו חוויה משמעותית של צמיחה. הוא לא ייצא ממנה קטן יותר משנכנס, אלא ירגיש שהוקירו אותו, שאהבו אותו, שכיבדו אותו, וירגיש טוב עם עצמו.
כשמחזיקים את הלך הרוח הזה, האחרים מקבלים תועלת גדולה, ובאותו אופן גם אנחנו. במקום שהחיים ירגישו כמו רכיבה על אופניים מהדור הישן, עוד לפני שהמציאו צמיגים מנופחים, על דרך חצץ שמרגישים בה כל מהמורה, החיים נעשים רגועים, שלווים, שמחים והרמוניים.
הנמר, היוגיני, הנחש והדאקיני
"שֶׁשין", התכונה השנייה, פירושה ערנות, או דיוק, אני חושב. "שֶׁה" פירושו לדעת, ו"שין" פירושו בדיוק - יישום מדויק. יש לימוד שאני אוהב, מהטנטרה ולא מהסוטרות הכלליות של המהאיאנה, שנותן לזה ארבע דוגמאות.
הראשונה: האנרגיה הזכרית צריכה להיות עזה ואמיצה כמו נמר. ללכת כמו נמר. וכשרואים נמרים הולכים, הם תמיד נראים מאושרים, נכון? לא רואים נמר מתגנב ממקום למקום באומללות. המילה לזה היא סוקהה - אושר, שמחה, וגם תחושה של עונג. גם כשקורה משהו קשה מאוד, לשמור על השמחה ועל ההתלהבות, אם תרצו, ולחבק את הקשיים בחיים בשמחה, אפשר לומר בתשוקה.
השנייה: להיות כמו יוגיני, מודטת. התכונה הנשית כאן היא החוכמה הגדולה, היכולת לחוש את מלוא המרחב העצום של הקשר ההדדי - איך הרגע הקטן הזה של החוויה שלנו קשור לכל מה שהיה, למיליוני זיליוני אלפיות השנייה של קיומנו, או הגלגולים, או איך שנרצה לקרוא לזה, ואיך הוא נקודת הזינוק למיליוני הזיליונים שיבואו. היוגיני מייצגת כאן את הפראג׳נה, את היכולת להישען אל המרחב העצום ואל הקשר ההדדי בין כל הדברים.
השלישית: להיות כמו נחש מפותל. בהודו הנחש היה דבר קדוש. לנחש יש יכולת להזדקף ולהתנועע מצד לצד, ומוזיקאים מנצלים את זה, כמובן: מנגנים לו, והוא כאילו רוקד. אז כמו הנחש הרוקד, שמתאזן בין הצלילים הגבוהים והנמוכים של החלילן, להיות מסוגלים לנוע בין האינסוף של ההוויה לבין ההקשר המדויק של הרגע הזה. בין האינסוף לסופי, ולמצוא את המקום שבו מרגישים את שניהם באותו רגע עצמו. מצד אחד האינסוף שלנו, השקט של ההוויה: העצמי שלנו כנשמה נצחית, ששווה בכל מה שחשוב לכל בודהה בעבר, בהווה ובעתיד ולכל קדוש, עם הייעוד הגדול של הגשמה אוניברסלית, שהוא הייעוד של כל יצור חי. ומצד שני הרעש של השעון המעורר, הקימה, הכנת הקפה, ומישהו שאומר לי: "גלן, המכונית שלך נראית קצת מלוכלכת מהנסיעה הארוכה, אני אביא מחר דלי מים ואשטוף לך אותה". ואני אומר: "אוי, באמת שאין צורך".
והרביעית: להיות כמו הדאקיני הרוקדת, המלאכית הרוקדת, ולקיים תמיד קשר ישיר ואינטימי מאוד עם כל חוויה, בכל רגע של ערות או שינה, לא משנה מה. בריקוד, הרוקד ומי שרוקד איתו צריכים להיות בהרמוניה מלאה כדי שהריקוד יעבוד. לפעמים מי שמוביל צריך לעבוד קצת יותר קשה, כי מי שמובל קצת מתעצל, או לא מכיר כל כך את הצעדים. אבל מה שזה לא יהיה, כל רגע בחיים הוא כמו ריקוד. ויש ריקודים, כמו בלט, שיש בהם טרגדיות, ומישהו נפגע. אבל זה ריקוד במובן שמחבקים כל מה שעולה, בהשתתפות מלאה.
לכן כשאנשים אומרים "אני משועמם" או "החיים משעממים", במה שהתרחש בפועל לא היה שום דבר משעמם. היית בחדר עם שלושה אנשים ולא הייתה שיחה סוערת, אבל פשוט לא שמת לב לדרמה של הריקוד. זה היה ריקוד איטי מאוד, וקראת לו משעמם.
300 מיליון גלגולים
את האהבה הזו, עם שני הגורמים האלה, נאגרג׳ונה אומר לתרגל על הכרית באופן מעשי. מתחילים בכך שמזכירים לעצמנו שאנשים שנראים טובים אהובים עלינו כי הם נראים טובים, אבל לא כל הנוצץ זהב. ומי שאנחנו לא אוהבים נראה רע, אבל רק בהקשר מסוים. ויש אנשים שלא זוהרים ולא נוהמים (כמו חתול שלא מגרגר וגם לא נושף), ונראים לנו קצת משעממים, הנייטרליים. אבל כל אלה רק המשגות. אם נסתכל על 300 מיליון הגלגולים הקודמים של האדם הזה, או אפילו על היומיים האחרונים שלו, נראה הרבה הרפתקאות מרגשות. היום התקשרתי לאישה המבוגרת מאוד שהמשפחה שלה עוברת טראומה גדולה, והיא עצמה בשלבים האחרונים של חייה. היא סיפרה לי על אחותה, ומשבוע אחד בחיים של אחותה אפשר היה לעשות סרט.
גלגל החיים - יאמה, אדון המוות, אוחז בגלגל של עולמות הקיום (פרט מתנקה טיבטית)
וכך זה, במידה מסוימת, עם הכול. ערנות פירושה היכולת להפעיל תמיד את השיטה הנכונה כדי לשמור על התחושה של כאן ועכשיו, ולהשתתף באופן מלא בדרמה שהיא החיים שלנו. על הכרית מפתחים מרחק מסוים מהמשיכה והדחייה שלנו כלפי מושאי החושים, חווים אותם במלואם בלי שהם יטלטלו אותנו לכל הכיוונים, ואז שמים לב איך כל היצורים החיים הם חלק מהעולם שלנו. הם נכנסים לחיים שלנו כי יש לנו קשר איתם, ואנחנו נכנסים לחיים שלהם באותו אופן. ומחזקים את התחושה שכולנו חולקים דרך אוניברסלית אחת, לא משנה איך אנחנו נראים.
הנמרה ושני האחים
הצד השני הוא מה שנקרא במהאיאנה שש השלמויות. הראשונה היא ללמוד להיות תמיד אדם נדיב כלפי אחרים, ועל זה חשבתי לספר סיפור. בגלגול קודם הבודהה היה בודהיסטווה, נסיך, והלך בהרים עם שני אחיו. הם נתקלו בנמרה רעבה עם חמישה גורים. הנמרה גססה מרעב, ולכן גם הגורים. הם חזרו לארמון, ובארוחת הצהריים האם ראתה רק שניים מהאחים ושאלה: איפה השלישי? הם נזכרו בנמרה ואמרו: אוי, הוא קצת טוב לב מדי. הם הבינו שהוא חזר להאכיל אותה, ומיהרו בחזרה.
הבודהה, בגלגול הקודם שלו כבודהיסטווה, חתך חתיכות קטנות מגופו והאכיל בהן את הנמרה, וניקז קצת מדמו לתוך כוס והשקה את הגורים. בסוף הנמרה התחזקה מספיק כדי לנגוס בו בעצמה, וכשההורים והאחים הגיעו, נשארו ממנו רק כמה עצמות. הם אספו אותן ובנו סביבן סטופה, תל קבורה קדוש.
והבודהה ממשיך ומספר: בעקבות זה, אבי ואמי בגלגול ההוא היו אבי ואמי בגלגול הזה. הנמרה נעשתה דודתי, וכשאמי מתה, כשהייתי בן שבוע, היא נעשתה המינקת והמטפלת שלי, וזו שגידלה אותי. חמשת הגורים נעשו חמשת התלמידים הראשונים שלי. ושני אחיי היו הבודהיסטוות מאנג׳ושרי ומאיטרייה, הבודהיסטווה של החוכמה והבודהיסטווה של האהבה.
אני לא חושב שהרבה אנשים מאמינים שזה היה גלגול קודם היסטורי, אף שזה לא בלתי אפשרי (ואני מזמין כל מדען להוכיח שזה לא היה). אבל כמשל, הוא מראה איך כוח הנדיבות, גם כשהוא כרוך בהפסד קטן לעצמנו, מביא תועלת גדולה לעצמנו ולאחרים. זה קצת כמו סרט עם הומור שחור - הוא מת, אבל עם סוף טוב, כי הוא ממשיך בדרך הבודהיסטווה ונעשה אדם גדול וטוב יותר. האהבה האוניברסלית שלו מתחזקת, וכל הכוחות דוחפים אותו לכיוון ההארה. מוסר ההשכל הוא שכשמתרגלים נדיבות, כל דבר קטן שעושים מביא תוצאות גדולות לנו ולאחרים.
להתחיל מחיוך
הדלאי למה אומר לא פעם שסיפור הנמרה אולי קצת קיצוני מדי להרבה אנשים, ושחיוך הוא דרך טובה להתחיל. חברה שלי, מורה איטלקייה שעשתה ריטריט של שלוש שנים, אומרת שאם אין לך אפשרות לעשות שום דבר אחר, קח אפרסק ביד, העבר אותו מיד ליד, והרגש את העונג של הפרי כשהוא נוחת ביד השנייה. וכמו שאמר ישו, טוב יותר לתת מלקבל.
על בסיס הנדיבות כלפי אחרים, לא רק בחומר אלא גם ברוח (כמו שאמר הדלאי למה: חיוך, הקשבה לאנשים וכן הלאה), באה השנייה, המוסר, שפירושו לא לפגוע באחרים. השלישית היא סבלנות או סלחנות: להיות תמיד עדינים, סלחנים וסובלניים כלפי ההתנהגות של כל דבר, ולא רק של יצורים חיים אחרים, אף שהם התחלה חשובה. וגם כלפי הקשיים והאתגרים בחיים שלנו, ולהיות סבלניים עם התרגול הרוחני שלנו ועם החיים שלנו. והרביעית, שאותה אני הכי אוהב: להיות שמחים תמיד, בכל מצב. שמחה, שמחה, שמחה. I feel good.
החמישית היא מדיטציה, והנוסחה הטיבטית היא לנסות לעשות מדיטציה ארבע פעמים ביום. הטיבטים קוראים לה "סמטן", לייצב את יחידת העיבוד הפנימית שלנו - כלומר להקדיש זמן איכות לעצמנו ארבע פעמים ביום, גם אם זה רק חמש או עשר דקות בבוקר ובאמצע הבוקר. ואם הבוס בעבודה לא אוהב את זה, תעמיד פנים שיש לך שלשול, לך לשירותים ושב שם (לפעמים בחיים המודרניים צריך להיות יצירתיים כדי להספיק את ארבע הישיבות). ארבע הישיבות האלה נחשבות הכרחיות בתרגול הבודהיסטי, כי בלעדיהן מאבדים את המיקוד הפנימי ואת הקשיבות הפנימית.
והאחרונה היא חוכמה: לשמור תמיד על תחושת הריקות, או האינסוף, של הדברים, ועל הקשר ההדדי בין כל הדברים. ובין שני אלה, החוכמה לדעת איך להועיל תמיד, בכל מצב.
🌺 בחנוכה הקרוב נתרגל את שש היוגות של ניגומה עם לאמה גלן מולין ודרופון צ׳ונגוואל-לה, 6-12.12.2026, בבית ספר שדה עין גדי, על שפת ים המלח.
🌸 מאיטרייה סנגהה ישראל, קהילת התלמידים הישראלית של לאמה גלן מולין