הדרך להארה של יוגת החלום - לאמה גלן מולין על תרגול החלום ומסעות בחלומות צלולים

הדברים הבאים נערכו ותורגמו מתוך דבריו של לאמה גלן מולין בשיחה הרביעית שלו עם סטיב ג׳יימס בפודקאסט Guru Viking (פרק 28). את השיחה המלאה, עם כתוביות בעברית, אפשר לראות כאן:*

ריטריט אישי בהתבודדות

נדמה לי שאחד ההבדלים המרכזיים בין האסכולות הטיבטיות הוא שבקאגיו ובנינגמה נוטים לעשות ריטריטים בקבוצה, של 10 עד 30 אנשים, במבנה סגור ועם הרבה תרגול משותף. בגלוגפה, ובמידה מסוימת גם בסאקיה, הריטריטים נעשים בדרך כלל ביחידות. אני אף פעם לא עשיתי ריטריט קבוצתי עם לאמות של הגלוגפה. ככל שאני יודע, כך היה גם אצל 40 או 50 המתבודדים שחיו בהרים מעל דהרמסלה והתאמנו באותן שנים אצל לינג רינפוצ׳ה. כל אחד בנה לעצמו בקתה בהרים או מצא מערה, מקום שבו הייתה לו פרטיות להתמקד בתרגול, ועדיין נשאר קרוב מספיק ללאמה שלו.

קודם מקבלים חניכה, העברה בעל פה והסבר. ההסבר יכול להיות מפורט מאוד, קטע אחרי קטע, ויש גם הסבר חווייתי. ההסברים שאני קיבלתי תמיד היו חווייתיים. אתה יושב עם הלאמה שלך, הוא אומר לך מה לדעתו הכי טוב בשבילך, אתם משוחחים, ובונים יחד לוח זמנים ומסגרת לתרגול. את החניכות קיבלתי תמיד מלינג רינפוצ׳ה, ואת ההעברות לפעמים ממנו, לפעמים מטריג׳אנג רינפוצ׳ה ולפעמים מהדלאי למה. בנוסף יש מלווה תרגול, לאמה שעשה את הריטריטים האלה בעצמו ושאיתו מדברים על מה שקורה בריטריט ועל החוויות שעולות. אצלי זה היה גשה נגוואנג דארגיי, שהדלאי למה מינה למורה הראשי של הזרים שהגיעו לדהרמסלה.

את אחד הריטריטים הראשונים עשיתי בטושיטה, מרכז ריטריט שהקים לאמה ישה, שבנדיבות רבה הרשה לי להשתמש בבקתת הריטריט שלו. האוכל הובא לחדרים שלוש פעמים ביום, ובריטריט כזה לא פוגשים אף אחד, אלא במקרה חירום. מאוחר יותר בניתי לעצמי בקתה קטנה מארגזי תפוחים וכמה קורות עץ, בשביל הריטריט בלי שינה, שבו אתה בונה לעצמך מעין תיבה ויושב בה. לא שוכבים ולא ישנים באופן מסודר, רק מנמנמים כמה פעמים בין המושבים, וכל זה כתרגול של יוגת השינה והחלום.

יום בריטריט

בדרך כלל כל התרגול הטנטרי מדבר על "יוגה של ארבעה מושבים": מושב אחד מוקדם בבוקר לפני הזריחה, אחד באמצע הבוקר, אחד אחר הצהריים ואחד בערב. את ארוחת הצהריים אוכלים קצת מוקדם, כדי לא להיות מנומנמים במושב שאחריה. כל מושב נמשך שעתיים עד ארבע שעות, תלוי בהתלהבות ובתחושה. אני תמיד קבעתי לעצמי שעתיים וחצי למושב, ובדרך כלל מחלקים את זה לשניים - בערך שעה ו-10 דקות, ואז הפסקה של 10 דקות, לקום, למתוח את הרגליים וללכת לאט, בתשומת לב לתודעה ולנשימה. זה לא נחשב שבירה של הריטריט.

המורה או המלווה יכולים להציע גם מבנה אחר, לפי הבריאות והכושר שלך. כשיושבים הרבה, התודעה או האנרגיות נעשות לפעמים קצת רדומות, ובטיבטית קוראים לזה קהות עדינה. עצם ההתמודדות עם היעדר גירויים, בלי שלט רחוק ביד, יכולה להתיש. אז לפעמים אומרים למתרגל לקצר את המושב בחצי ולצאת להליכה של שעה סביב ההר שבו הוא עושה את הריטריט, או לעשות השתטחויות, או תרגול של ואג׳רסאטווה בהליכה. הכול לפי הדרך שבה הגוף והתודעה מסתגלים למה שאפשר לקרוא לו מרתון מדיטטיבי.

תחילת ריטריט תמיד נעימה, כי השינוי מלהיב, אבל אחרי כמה ימים מגיעים לחלק של העבודה הקשה. כדאי לעשות ריטריטים כשצעירים, בשנות העשרים או השלושים, כי אז קל יותר לשמור על האנרגיות. יש לא מעט אנשים שהתחילו לתרגל בשנות החמישים לחייהם ואף מאוחר יותר והגיעו לתוצאות טובות מאוד, אבל ככלל, התחלה בגיל צעיר נותנת סיכוי לתוצאות ברורות ומהירות יותר.

לחזור אל העולם

בריטריט קבוצתי היתרון הוא שהכול מסודר בשבילך וכולם שומרים על אותו לוח זמנים, והחיסרון הוא שאתה נעול במקום אחד עם עוד 10 או 20 אנשים, שלא תמיד אתה מחבב ושלפעמים משגעים אותך. בריטריט לבד הבעיה הזו לא קיימת, אבל יש בעיות אחרות: הנטייה לדחות דברים, והעצלות.

להיעלם להרים לכל החיים אף פעם לא ממש משך אותי. יש מי שעושה את זה בהצלחה, אבל זה לא מתאים לכולם. הערכתי מאוד את הגישה של לינג רינפוצ׳ה, של טריג׳אנג רינפוצ׳ה ושל הדלאי למה, שהדגש אצלם היה על השתלבות בחיי היומיום. אחרי ריטריט ארוך מאוד, הרבה אנשים מתקשים לחזור לחיים הרגילים, לשלם חשבונות ולסדר עניינים, כי בריטריט דואגים לך לכול. זה קצת כמו גוזל שנזרק מהקן. בטיבט הישנה זה היה פשוט יותר, אבל בחברה המערבית, כשנעלמים לשלוש או ארבע שנים, העולם בחוץ משתנה מאוד.

שלושת המיזוגים

בגלוגפה ממליצים בתוקף על ארבעה מושבי תרגול ביום, באורך שמתאים לאורח החיים שלך, ואני חושב שבגלל זה הטנטרה הצליחה כל כך לאורך הדורות. המלך סוצ׳נדרה והמלך אינדרבהוטי ניהלו ממלכות שלמות, והשיגו הארה לא כי ברחו להרים, אלא כי שמרו על תרגול יומי חזק. בטנטרה, לדעתי, תרגול יומי פירושו לתפוס את התמצית של מה שהאימון נועד להשיג. באסכולות החדשות של הבודהיזם הטיבטי, כמו גלוגפה, קאגיו וסאקיה, התמצית היא שלושת המיזוגים: לשמור תמיד על מרכז הלב בשקט מוחלט, בבהירות זוהרת ובערנות מלאה; לתת לרגשות ולמחשבות להיות שמחים ומשחקיים; וכשמזיזים את הגוף, שזה יהיה כמו ריקוד עם היקום, בקצב ובתנועה מושלמים עם אותה נקודה ביקום שאיתה אתה בקשר.

לא מזמן לימדתי את שושלת הצ׳וד של מאצ׳יק לבדרון, ומה שאני מאוד אוהב בה הוא שבעצם צריך לעשות רק ארבעה דברים. ללכת כמו נמר - לשמור את התודעה תמיד במצב של אושר גדול, עם אנרגיה שמחה, נוכחת ונטולת פחד, כמו של נמר. לדלג כמו יוגיני - לזכור, בתוך כל מה שמעורר אושר גדול, מצלצול השעון המעורר ועד ריח הקפה, שמעבר להופעה נמצאת הריקות, טבע האינסוף של כל רגע. לשבת מפותל כמו נחש - בדיוק באמצע, בין ריקוד האושר הגדול לבין חוויית האינסוף, ולנוע מעט לכאן או לכאן כדי לשמור על איזון מושלם בין האינסופי לסופי. ולרקוד כמו מלאך - מה שלא יבוא, לרקוד איתו בשמחה, בחגיגיות.

למה בחלק מהריטריטים ישנים בישיבה?

הקושי בחדירה למצב החלום מסתכם ביכולת להפנות את התודעה פנימה, מהפעילות של החושים אל הפעילות הפנימית. כשאנחנו מסתובבים ומטוס או נשר חולפים מעלינו, אנחנו מסתכלים, והתודעה הולכת אחריהם, הרחק ממה שקורה בפנים. אחד הלאמות שאני מכיר אמר פעם שסמסרה היא להסתכל החוצה, ונירוונה היא להסתכל פנימה. לאמה גובינדה, בספרו "יסודות המיסטיקה הטיבטית", קרא לזה "היפוך במושב העמוק ביותר של התודעה".

בטנטרה מדברים לא פעם על שבעה ממדים של תודעה שמובילים אל תודעת היסוד, האור הצלול של האם. ככל שנכנסים למצבים עדינים יותר, עולות שתי שאלות: האם אתה נשאר מודע כשאתה בתדר הזה, והאם כשאתה יוצא ממנו אתה זוכר אותו. יוגת השינה והחלום היא בעצם ללמוד להישאר ער במצבים פנימיים עדינים יותר, להיות מודע לעצמך, ולא סתם להיסחף לתוך מחשבה או להירדם בישיבה.

ולמה לא לשכב? אחת הסיבות, כך נראה לי, היא שאתה מתעייף ונרדם לזמן מה, אבל זה קצת לא נוח, ואחרי חצי שעה בערך משקל העצמות שלוחץ פה ושם גורם לאי נוחות קלה - לא מספיק כדי להכאיב באמת, אבל מספיק כדי להעיר אותך. כך אפשר לצפות בשבעת שלבי ההתמוססות של האנרגיות שתומכות בתודעה, ולהתבונן מקרוב בשינויים. במהלך לילה אחד אפשר לעשות את זה אולי 10 פעמים, כי אתה מנמנם, מתעורר, מתיישב שוב וצופה. כל הטקסטים אומרים שכדי לגשת באופן יוגי למצב החלום, צריך לשמור על מודעות מדיטטיבית לאורך שבע ההתמוססויות שמובילות אל האור הצלול האם, ואז במעבר מהאור הצלול אל החלום.

אני לא בטוח מתי זה קרה בפעם הראשונה, כי תמיד קשה לדעת מה דמיון, מה משאלת לב ומה מצב ממשי שאפשר לזהות. ובמסורת הבודהיסטית גם לא אמורים לדבר על זה הרבה, כי זה עלול להישמע כהתרברבות. אני אירי, ואנחנו אוהבים להתרברב, אז אנחנו צריכים להיזהר במיוחד. אבל אני יכול לומר שכבר בשבוע הראשון של ריטריט כזה מגיעה חוויה ברורה, שבה נדמה שזה בדיוק מה שקורה. ומשם מתחילה סדרה מרתקת של משימות בתוך החלום.

ארבע הדרגות של החלום

גם בשש היוגות של נארופה וגם בשש היוגות של ניגומה מדברים על ארבע דרגות של מיומנות בחלום. הדרגה הראשונה היא לזהות שאתה חולם בזמן שאתה חולם. אולי גם עכשיו אנחנו חולמים ולא מזהים את זה. ואם היינו מיומנים ביוגת החלום, היינו יודעים בלי לצבוט את עצמנו, כי גם אם נצבוט, אולי רק נחלום שצבטנו ושהרגשנו את הצביטה. בדרגה הראשונה לומדים להיכנס לחלומות ולצאת מהם בלי לאבד את המודעות, לחלום במודע ועם זיכרון מלא של תוכן החלום, ולהתבונן בו כבדרמה נפשית פנימית או כהרפתקה. זה לא ניתוח של החלום בסגנון יונגיאני. התחלת האימון היא פשוט ללמוד לשבת במודעות הזו ולתת לחלום לזרום, בלי לדחוף אותו לשום כיוון.

הדרגות הבאות, שלוש או ארבע או חמש, לפי השיטה, בונות את "שריר החלום". אחת מהן היא לשנות דברים בחלום, להפעיל נוכחות מודעת בתוך החלום בלי להתעורר. הדוגמה המקובלת היא לשנות את צבע החולצה שלך בחלום, דברים קטנים כאלה. אחרת היא להכפיל את עצמך, להכניס שניים ממך לחלום בבת אחת, כמו התאום שתמיד רצית שיהיה לך, ולהתבונן איך זה משפיע על תחושת העצמי.

כל זה חלק מיוגת הגוף האשלייתי, שבה מבחינים איך תחושת ה"אני" עולה בתוך זרם החוויה כולו, בערות ובשינה - במה היא תלויה, ומה מביא שמחה או פחד. וביום, בין המושבים, מתבוננים באותו אופן בחוויה, כשנוסעים לעבודה או לחנות.

ונאמר שיוגת החלום היא הכנה ליוגת הברדו, כי גוף החלום מתנהג מאוד כמו גוף הברדו, הגוף שאחרי המוות, וסביבת החלום דומה מאוד לסביבת הברדו. כשלומדים להיות רגועים, יציבים, צלולים וזוהרים בתוך החלום, היכולת הזו תהיה חזקה גם בשעת המוות ותעבור איתנו אל הברדו.

מסע בחלום

הטקסטים המסורתיים מדברים על שני סוגים של מסע בחלום: מסע בתוך העולם הזה, ומסע אל מעבר לעולם הזה. אם מסתכלים על זה בעין מדעית, אני לא בטוח שאפשר לומר שמשהו מזה באמת קורה. אבל בתרגול הבודהיסטי, מה שחשוב הוא לא אם בדיקה כלשהי יכולה למדוד את זה, אלא איזו תועלת צומחת לנו מעצם המחשבה שזה קורה.

פעם, במסע סביב הר קאילש, חשבתי שאולי לא אשרוד. בדרך כלל מסע כזה הוא לא מסוכן, אבל משהו קרה ששינה את המצב הגופני הרגיל שלי, והרגשתי פגיע. אני חושב שהרבה אנשים מרגישים כך לפעמים סביב קאילש. באותו לילה ישנו גבוה מהרגיל, בערך בגובה 5,000 מטר, ולקראת סוף הלילה חלמתי שהדלאי למה בא לבקר אותי, או שאני ביקרתי אותו. נפגשנו במרחב שלא היה ההר ולא הבית שלו, בתוך מעין מעגל של אור, ושוחחנו שיחה אישית צלולה מאוד, בלי שום תחושה שזה לא אמיתי. לא כמו לראות טלוויזיה, אלא השתתפות של מאה אחוז. העליתי כמה עניינים, הדלאי למה צחק הרבה ונתן לי כמה תשובות, ומאותו רגע ידעתי שהכול בסדר ושאין כאן סכנה. זה היה כמו פגישה אישית איתו, אמיתית בדיוק כמו 30 או 40 הפגישות האישיות שהיו לי איתו לאורך השנים בדהרמסלה.

באותו לילה לא עשיתי שום תרגול מיוחד. פשוט שכבתי, צפיתי ביסודות כשהם מתמוססים, צפיתי בעצמי נסחף אל נקודת המפנה, אל הקפיצה הגדולה מעל התהום שבין ערות לחלום, והנה נישאתי למסע מופלא אחר לגמרי. אני חושב שזה קורה לאנשים באופן טבעי. היו גם פעמים שחלמתי שאני יוצא מהגוף ופוגש את אמא שלי ואת אבא שלי. מישהו יכול לומר שפשוט חלמתי עליהם. אולי כן ואולי לא. אי אפשר להוכיח שרק חלמתי, ואי אפשר להוכיח שזה היה ביקור. ואם אני רוצה ליצור קשר ישיר עם אחד מאבותיי שנפטר, אני עושה תרגול של יוגת הגורו, כמו שכתוב במדריך של יוגת החלום, הולך לישון עם כוונה חזקה, ובתוך החלום מכוון את התודעה לשם.

נראה לי שהמטרה בטנטרה היא לא להשיג כוחות מיוחדים, אלא לגשת אל הירושה הטבעית של האדם, אל מה שזמין לנו מטבענו. בחברה המערבית כמעט הכול מושקע בתודעת הערות, והממדים האחרים של המציאות נחשבים לנוירוזה או לשיגעון. החברה המודרנית צמצמה את התודעה לנהג של מכונית - להוציא את הרכב מהחנייה, להביא מצרכים הביתה ולהדליק טלוויזיה. אחד האתגרים הגדולים של הדור שלנו הוא להחזיר לחיי האדם את הכבוד העמוק לטבע התודעה, שהיה קיים בתרבויות עתיקות רבות. אצל האבוריג׳ינים באוסטרליה, למשל, מסע בחלום ותקשורת בחלום נחשבו לדבר טבעי לגמרי.

לפני שמניחים את הגופה

אני אוהב במסורת הצ׳וד את ההוראה לראות את הגוף כגופה, לחשוב: אני כבר מת. גם "ספר הסמוראי" נותן את אותה עצה למי שמתאמן באמנויות לחימה. האמת היא שכבר נגזר עלינו מוות, וכל מה שאנחנו עושים צריך להיעשות לאור זה. לראות את התודעה כמי שנושא את הגופה אל הקבורה או אל השריפה, ובינתיים להשתמש בזמן שבו הגוף עוד איתך, כדי להגיע לכמה שיותר גדולה פנימית ולהועיל לעולם ככל האפשר. כי ברגע שתניח את הגוף, היכולת שלך לשנות את העולם בדרך רוחנית תיפול מידיך.

אנחנו נסחפים בקלות אחרי מה שנקרא שמונת הרוחות הארציות - הנאה וכאב, רווח והפסד, שבח וביקורת, כבוד וביזיון - ולאף אחת מהן אין משמעות אם אתה גוף מת. כמו שהדלאי למה השביעי אומר, כל מה שאתה מקבל בחיים, ראה אותו כמשהו שקיבלת בהשאלה לזמן מוגבל, שאפשר להשתמש בו בדרך יצירתית.

מבחינתי, המסורות שרואות במבט פנימה את המפתח לאושר מועילות הרבה יותר מאלה שמביטות החוצה. כמובן שצריך להסתכל לשני הכיוונים, כמו הנחש המפותל באמצע. אבל הצד הפנימי חזק לפחות כמו החיצוני, ואולי אף יותר, כי החיצוני תמיד משתנה, והפנימי נמצא איתנו 24 שעות ביממה, ואף אחד לא יכול לקחת אותו מאיתנו. במסורת הבודהיסטית, כמו במסורות עתיקות רבות אחרות בעולם, מצבי התודעה של החלום חשובים לא פחות, ואולי אפילו יותר, ממצבי הערות.