איך מחליטים על תרגול מדיטציה אישי? לאמה גלן על תרגול טנטרה בחיי היום יום

הדברים הבאים נערכו ותורגמו מתוך דבריו של לאמה גלן מולין בשיחה השנייה שלו עם סטיב ג׳יימס בפודקאסט Guru Viking (פרק 19). את החלק הראשון של השיחה, על הטומו והאור הצלול, אפשר לקרוא כאן. את השיחה המלאה, עם כתוביות בעברית, אפשר לראות כאן (הסרטון מתחיל מהחלק השני):*

אין מתכון אחד לכולם

כמה מאמץ נדרש כדי להגיע להישגים בטנטרה? זה משתנה מאוד מאדם לאדם, ותלוי במה שהוא מביא איתו. בכל טקסט טיבטי כתוב שכדי לתרגל טנטרה היטב צריך להיות "בעל יכולות עליונות". הכוונה היא לזרם קארמי מחיים קודמים, מעין מזוודה קארמית שאיתה הגעת לעולם. ואצל אנשים כאלה, כשפותחים את המזוודה, מוצאים בה דברים טובים באמת.

המלך סוצ׳נדרה והמלך אינדראבהוטי, למשל, שקיבלו והחזיקו את הלימודים הטנטריים, אף פעם לא עשו ריטריט ארוך ביחידות. הייתה להם ממלכה לנהל ו-500 נשים לשמח, ושניהם השיגו הארה. מלך אחר, דומבי, כשלקח על עצמו את התרגול, לא הצליח להגיע בו להישג בעודו מלך, ולכן יצא אל היער וחי שם במדיטציה 20 שנה עד שהשיג הארה. אין כאן מתכון אחד לכולם, וזו נקודה שחוזרת שוב ושוב בטנטרה.

הקשר הקרוב עם המורה בטנטרה

אני חושב שבגלל זה הקשר בין מורה לתלמיד בטנטרה כל כך קרוב - כל תלמיד מקבל לימוד אישי. בסוטרה, לעומת זאת, הלימוד הוא יותר נוסחה אחת לכולם, כמו מחית מוכנה לתינוקות, או כמו להיכנס לבית מרקחת ולקחת תרופה כללית מהמדף. ד״ר ישה דונדן, הרופא הטיבטי, היה לא פעם מרכיב בשבילך תרופה במקום, כשהמצב דרש, מתוך 500 רכיבים שונים. עם הטנטרה זה דומה. זה עניין בין מורה לתלמיד, בין מאסטר לשוליה, ומה שהכי מתאים לאדם הזה נעשה התרגול היומי שלו. לכן יוגת הגורו היא יסוד חשוב בכל תרגול טנטרי, ובשש היוגות של נארופה היא אחד התרגולים המקדימים המרכזיים.

היה לי מזל גדול בעניין הזה. המורה העיקרי שלי היה לינג רינפוצ׳ה הקודם, המורה הראשי של הדלאי למה, שליווה אותו מתחילת האימון שלו ועד הארתו. רשמית הוא היה ראש אסכולת הגלוגפה, וכמורה של הדלאי למה, הלאמה שזכה לאמון הרב ביותר בעולם הבודהיזם הטיבטי. ובכל זאת, לבקר אצלו לא היה כמו לבקר אצל איזה פקיד בכיר בהיררכיה. זה היה כמו לבקר אצל סבא. הוא היה מבקש להביא תה, שואל לשלומך, מה אתה לומד ואיך הולך לך. זה היה חם ואינטימי כמו ביקור אצל קרוב משפחה שמכיר אותך מיום שנולדת. ואז היית אומר לו "אני חושב לעשות את זה ואת זה, מה אתה חושב?", והוא היה שוקל ומתאים את זה קצת למה שלדעתו יהיה יעיל יותר בשבילך.

ביחידות או בקבוצה

בטיבט היו שני סוגים של ריטריט של שש היוגות. באסכולת הגלוגפה, האסכולה של הדלאי למה, נוהגים בדרך כלל לעשות את הריטריט הזה לבד ולא בקבוצה, ואף אחד מהלאמות שלי בגלוגפה לא עשה ריטריט קהילתי של שלוש או ארבע שנים. בקאגיו ובנינגמה, לעומת זאת, זה קורה לרוב בקבוצות של 10, 20 או 30 אנשים, במבנה תרגול מיוחד. יש מקום כזה בוופינג׳רס פולס שבניו יורק, שקאלו רינפוצ׳ה הקודם הקים כדי שאמריקאים יוכלו לעשות ריטריטים ארוכים. במבנה כזה החומה החיצונית גבוהה, יותר משני מטרים, כדי שאנשים לא יסתכלו החוצה. באמצע יש חצר מרכזית, שאליה פונים כל החדרים של המתרגלים, ואולם משותף לתרגול.

מכיוון שבגלוגפה מתרגלים לבד, אין תוכנית גיבוי. אי אפשר לשלוח מישהו לקרוא לרופא אם יש בעיה. לכן, עוד מימי ג׳ה צונגקאפה, הקפידו שלמתרגל תהיה מיומנות מסוימת בשני דברים: בטומו, האש הפנימית, כדי שלא יסבול מקור בחורפים הארוכים, ובצ׳ולן, מיצוי המהות, שבזכותו גם מי שלא שולט בו לגמרי יכול לשרוד הרבה יותר זמן. כשעשיתי את הריטריט הראשון שלי, גשה נגוואנג דארגיי, הלאמה שהדלאי למה מינה ללמד אותנו המערביים, אמר שבטיבט, לפני שמכניסים אנשים לריטריט ביחידות, צריך שיהיה להם ניסיון בטומו, כדי שלא יקפאו למוות, וגם שליטה מסוימת בצ׳ולן.

הרעיון של הצ׳ולן הוא שאנרגיה היא אוניברסלית. מזון הוא מקור אנרגיה גס אחד מבין אינספור מקורות. יש שיטה שבה מכינים גלולות קטנות מפרחים מיובשים, יש שיטה של אבן שמונחת בכוס מים, ויש שיטה שבה שוכבים בלילה מתחת לכוכבים וסופגים את אור הכוכבים. בדהרמסלה כולם עשו אימון כלשהו בצ׳ולן, ואחד המורים שלי, גשה וונגדו, עשה שלוש שנים בלי מזון בכלל במהלך ריטריט שש היוגות שלו, רק עם גלולות תמצית הפרחים. (על שלוש השיטות של הצ׳ולן אפשר לקרוא עוד כאן.)

20 דקות בבוקר, 20 דקות בערב

מהתלמידים שלי אני תמיד מבקש שיתרגלו טומו 20 דקות בבוקר ו-20 דקות בערב, אם הם יכולים, או לפחות 15. בעולם הטיבטי מדברים על "יוגה של ארבע ישיבות", ארבע פעמים ביום, וזה הכי טוב. זה כמו לשטוף כלים: עדיף לשטוף אותם אחרי כל ארוחה מאשר פעמיים ביום. לרוב מתרגלים את הטומו בתוך הסאדהנה הטנטרית היומית, תרגול של שלב היצירה שמשמש לו מסגרת.

הישגים גבוהים יותר תלויים באדם. אחד התלמידים שלי בקוריאה, למשל, היה נזיר זן 20 או 30 שנה, ולא התקדם במיוחד. בגלל ההיסטוריה הארוכה שלו בתרגול, כשלימדתי אותו טומו ביקשתי ממנו לתרגל ארבע ישיבות של שעתיים ביום, לפחות שלושה חודשים. הוא עשה את זה, והתוצאות היו טובות מאוד. אבל זו לא נוסחה שמתאימה לכולם. המינימום, לדעתי, הוא 15 עד 20 דקות פעמיים ביום. ואם עושים את זה בריטריט, זה כבר תלוי בקשר עם המורה ובהערכה שלו את הצרכים שלך.

ומה אם משהו משתבש

כל פעילות אנושית יכולה להשתבש. נהיגה ברכב, עם כל תקני הבטיחות המחמירים, גורמת בארצות הברית לבדה לעשרות אלפי הרוגים בכל שנה. ילדים נחנקים מבוטן. כל דבר שאנחנו עושים עלול לפעמים להתפתח לכיוון הלא נכון. לכן בטנטרה אומרים שחשוב שיהיה מורה מוסמך, שאפשר להתייעץ איתו אם מרגישים שמשהו לא הולך כמו שצריך.

אם נכנסים לתרגול בהדרגה, כמו שאני עושה עם התלמידים שלי, מתחילים מ-15 או 20 דקות ומאריכים לאט לאט, הסיכוי לתופעות לוואי שליליות קטן מאוד. פעם או פעמיים, כשחשבתי שמשהו לא הולך טוב אצל תלמיד, פשוט אמרתי לו להפסיק לתרגל טומו לשנה, ובמקום זה לעשות מדיטציות על אהבה, חמלה או ריקות, מדיטציית ויפאסנה, סאדהנות של טארה ושל צ׳נרזיג, לצאת להליכות ארוכות בפארק, לנסוע לחופשה בברמודה ולצלול. כמו ספורטאי עם מתיחת שריר, שצריך תקופה של מנוחה והחלמה. אף אחד מהתלמידים שלי לא נקלע לבעיה ממושכת.

לא צריך לחכות עשר שנים

אחת הבעיות בהבאת הבודהיזם הטיבטי למערב היא שבטיבט אנשים נעשו נזירים או נזירות בגיל שש, שבע, שמונה או תשע, ועברו קודם הרבה דברים אחרים. הם למדו קרוא וכתוב וחשבון, שיננו תפילות וכן הלאה, ורק כשהתבגרו הגיעו לטנטרה. לפעמים לאמות שמלמדים במערב חושבים: אנחנו נאלצנו להתאמץ עשר שנים כילדים עד שהגענו לטנטרה, אז גם התלמידים שלנו צריכים. יש אווירה כזו, ואני לא חושב שהיא מתאימה. מי שמגיע לבודהיזם בשנות העשרים או השלושים לחייו כבר לא צריך ללמוד קרוא וכתוב או לרכוש אוריינות תרבותית - את זה הוא כבר עשה.

והדבר השני: הטנטרה קודמה במערב כמשהו אקזוטי מאוד, כמעט ארוטי. מי שרוצה לתרגל צריך להבין שטנטרה פירושה פשוט להבחין בתנועות הטבעיות של האנרגיות ושל הכימיה של הגוף והתודעה בחיי היומיום, ולהשתמש בטכניקות מסוימות, מה שאנחנו קוראים לו יוגה, כדי להתחבר אליהם. יוגה כאן פירושה להתחבר לתהליכים האמיתיים האלה, ולדרך שבה הם מביאים להארה.

יוגה של חיבור דרך מיזוג

מארפה כינה את שש היוגות של נארופה "היוגה של חיבור דרך מיזוג". מה זה אומר? להבחין בזוהר הטבעי של הנשמה שלך, בטבע האור הצלול שאתה חווה כל הזמן ברגעים קטנים בחיים, ותמיד לפעול מתוך הזוהר הטבעי הזה. כשמשיגים הארה, התודעה נעשית דהרמקאיה. מתוך הדהרמקאיה מופיע גוף של אושר, הסמבהוגקאיה, ומתוכו מופיעים, כנירמנקאיה, בעולם הרגיל, שבו יצורים רגילים יכולים לראות אותך, בצורה של בני אדם, של בעלי חיים או של תופעות אחרות שמביאות יצורים להארה.

מארפה בעצם אומר: זכור שהטבע הבסיסי ביותר של ההוויה שלך הוא הזוהר הטבעי שלך. זה טבע הדהרמקאיה שלך, הבודהה שבך, והוא תמיד איתך, לאן שלא תלך ומה שלא תעשה. תפעל מתוכו בכל מה שאתה עושה. תהיה כמו בודהה שמופיע מתוך אינסוף החוכמה, מופיע בשמחה ובמרחב, ומתבטא כלפי כל האחרים כפי שמתאים להם, מתוך חמלה. במילים אחרות, למזג עם הזוהר הזה כל מה שאתה עושה, רגשית, אינטלקטואלית וגם גופנית, ולראות הכול כשלושת הביטויים של הבודהה הטבעי שבך.

כשאתה אוכל, זה מעשה של נירמנקאיה. 10,000 אנשים נגעו באוכל הזה, עיבדו אותו, הובילו ומכרו אותו, ובזמן האכילה אתה מתחבר אליהם דרך השמחה של הביטוי הזה. האנרגיה חוזרת כל הדרך לנהגי המשאיות, לאנשים שסללו את הכבישים ולאנשים שגידלו וקטפו את האוכל. וכשאתה מדבר עם מישהו, אפשר לחשוב: מי ייתן שהחיבור הזה יבטא את השמחה שלי, את המרחב ואת הזוהר שלי, ושזה יהיה הבסיס של הקשר בינינו. ומעל הכול, מי ייתן שלעולם לא אעשה את זה מתוך צדקנות או דתיות, אלא מתוך המשחקיות של אל שובב או של אלה שובבה.