האש הפנימית והאור הצלול - לאמה גלן מולין על תרגול הטומו

הדברים הבאים נערכו ותורגמו מתוך דבריו של לאמה גלן מולין בשיחה השנייה שלו עם סטיב ג׳יימס בפודקאסט Guru Viking (פרק 19). את החלק השני של השיחה, על המורה, הריטריט והתרגול היומיומי, אפשר לקרוא כאן. את השיחה המלאה, עם כתוביות בעברית, אפשר לראות כאן:*

המבחן היוגי של האש הפנימית

הרבה אנשים במערב שמעו על "המבחן" של יוגים בסוף ריטריט של שלוש שנים: מניחים על כתפיהם סדינים רטובים בטמפרטורה מתחת לאפס, ובודקים מי מצליח לייבש הכי הרבה סדינים. אני חושב שזה תפס תשומת לב כי בתרבות המערבית אנחנו נוטים להתמקד בגוף יותר מאשר ברוח, גם כשמדובר בדברים רוחניים. רבים, למשל, חושבים שיוגה היא מתיחות, וסטודיו ליוגה באמריקה ובאירופה נראה לא פעם כמו חדר כושר.

הסדינים הרטובים מוזכרים בספר של אוונס-ונץ, "יוגה טיבטית ותורות סודיות", שתרגם הלאמה הסיקימי קאזי דאווה סמדופ. אבל במסורת הטיבטית לא מייחסים לזה חשיבות גדולה. הייתי אומר שזה יותר חגיגה מאשר מבחן. כולם מסיימים את הריטריט ויוצאים החוצה, ויש אפילו ביוטיוב סרט שצולם לפני כמה שנים, שבו כתריסר נשים שסיימו ריטריט של שלוש שנים עוטות סדינים רטובים ועוברות כך בכפר. אף אחד לא מקבל ציון. נראה לי שזו יותר מעין מסיבת סיום. ליוגים יש רעיונות משלהם על מה כיף לעשות, וכנראה שלייבש סדינים רטובים ב-20 מעלות מתחת לאפס נחשב אצלם למסיבה מצוינת.

האושר הוא כלי הרכב שלנו להארה

התרגול האמיתי של הטומו נועד להוליד אושר פנימי. האושר הזה הוא בעצם אנרגיה, מעין אושר גופני שמשמש משען לתודעה, ויש לו שלוש איכויות. הראשונה היא תחושה טובה מאוד, "דֶוָה" בטיבטית, "סוּקְהָה" בסנסקריט. השנייה היא איכות מרעננת ומעוררת. בתרגומים המוקדמים, המילה "בודהי" תורגמה לא כ"הארה" אלא כ"התעוררתי, אני ער", ויש לזה משמעות. והשלישית - ברגעים של אושר גדול אין בתודעה חרדה. הדילוג הטבעי שלה אל העבר ואל העתיד, החוצה מהרגע הזה, פוחת מאוד, וכך נוצרת הזדמנות להיכנס למצבי מדיטציה עמוקים הרבה יותר, לחדירה ישירה אל טבע ההוויה, אל מעבר לתחושה של "אני" ו"אחר".

בשש היוגות, הטומו הוא היסוד, אבל התרגולים העיקריים הם האור הצלול והגוף האשלייתי. האושר הזה הוא כלי הרכב האופטימלי לחקור את היחס בין הגשמי לרוחני, בין הגוף לתודעה. גוף כאן פירושו הקיום בגוף, בעולם גשמי - לחוות דרך הגוף לא רק את הגוף שלך, אלא את היקום כולו.

הדלאי למה הראשון כותב על כך בפרשנות שלו לטנטרת הקאלאצ׳קרה (תרגמתי אותה באחד מספריי). הוא מסביר שהאושר הזה גדול פי אלף מהאורגזמה המינית, ושהוא כלי הרכב המושלם לחקור את הטבע העמוק של שני רובדי ההוויה - היש והאין. בטנטרה נאמר שבתודעה הרגילה, הגסה, הדרך להארה ארוכה, איטית, מייגעת ואפילו משעממת. אבל עם האושר הגדול, היא אף פעם לא ארוכה, אף פעם לא מייגעת ואף פעם לא משעממת. האושר הוא החללית שבה טסים אל הירח של חוויה רוחנית עמוקה.

ארבע המודרות

מזכירים הרבה את ארבע המודרות בטנטרה. בסמאיה מודרה מעוררים אושר גדול באמצעות יוגת שלב היצירה וההדמיה. בקארמה מודרה האושר הגדול מתעורר מתוך מפגש ממשי עם בן או בת זוג. במהאמודרה הוא מתעורר מתוך מדיטציה ומחוויה ישירה של ההרמוניה בין המוחלט ליחסי, בין הסופי לאינסופי. ודהרמה מודרה מתייחסת לתהליך כולו ברמה גבוהה יותר, כשאדם התייצב לגמרי באחת משלוש הראשונות.

הדלאי למה השני כתב פרשנות לשש היוגות של נארופה ופרשנות לשש היוגות של ניגומה, ובשתיהן הוא אומר שיש שתי דרכים לתרגל טומו - בהסתמך על הגוף שלך, או בהסתמך על גופו של אחר, כלומר בריטריט עם בן או בת זוג. ומכיוון שהטקסט שלו נכתב כמדריך כללי, הוא מסביר רק את התרגול בהסתמך על הגוף שלך. אני חושב שהרעיון של הבודהה היה שכל מה שאנחנו עושים בחיים - מאכילה ועד ההליכה לשירותים, משינה ועד ערות, ומהתעלסות ועד המנוחה שאחריה - צריך להיות קשור לחיים הרוחניים שלנו.

לאזן את הזכרי והנקבי

בטיבט, כשמישהו נמצא בריטריט ושואלים אותו מה הוא מתרגל, הוא בדרך כלל לא יגיד "טומו". הוא יגיד "צָה לוּנג טיגְלֶה" - ערוצים, רוחות וטיפות. אומרים שזורמות בנו 72,000 טיפות זכריות ו-72,000 טיפות נקביות. אולי אפשר לחשוב עליהן כמעין כימיקלים עצביים, שתומכים במצבים רגשיים ובמצבי תודעה. הצד הזכרי נוטה קצת יותר לתקיפות, והצד הנקבי קצת יותר לקבלה ולהוקרה, ואנחנו רוצים ששני הצדדים יהיו בהרמוניה ובאיזון.

הצד הנקבי נקרא לא פעם צד החוכמה. זה הצד שבו אנחנו חווים את היופי, הקסם והפלא של כל דבר. הצד הזכרי הוא היכולת להגיב, להתערב בעולם ולשחק בחומר של רגעי החיים כמו בפלסטלינה. מהתלמידים שלי אני מבקש לתרגל טומו 20 דקות בבוקר ו-20 דקות בערב, אם אפשר. אני חושב שכשעושים את זה, הרגישות הנקבית והעוצמה הזכרית מתאזנות, וזה משפיע עמוקות על כל תחומי החיים. אפילו הנוכחות שלך כשאתה יושב בשקט בחדר נעשית אחרת. הצד הנקבי פתוח לגמרי לכל חוויה שמגיעה, והצד הזכרי מעורב בה לגמרי.

הזוהר הנצחי של הנשמה

ברובד עמוק, לכל יצור חי יש גוף ותודעה. הגוף, ברובד העדין ביותר שלו, הוא האנרגיה שתומכת בתודעה. בטנטרה קוראים לה "הרוח הקארמית". היא עוברת איתנו מחיים לחיים, ותמיד משתנה ומתעצבת מחדש, או כמו שדזמונד טוטו אמר פעם, "עבודה בתהליך". ועליה רוכב "האור הצלול של האם", הרובד העמוק ביותר של התודעה, הזוהר הנצחי של הנשמה.

יש בודהיסטים שלא אוהבים את המילה נשמה, כי את הטקסטים הבודהיסטיים המוקדמים בפאלי תרגמו לא פעם מיסיונרים נוצרים, שתרגמו "אנאטמה" כ"אין נשמה". כשמסורת אקדמית מתחילה, היא נוטה להחזיק מעמד הרבה זמן. שמתי לב שהדלאי למה דווקא אוהב להשתמש במילה נשמה. כשגרתי בדהרמסלה, הוא היה משחיל אותה מדי פעם עם צחקוק שובב. כי מה שאנחנו מדברים עליו כאן הוא נשמה במובן הבודהיסטי, לא במובן הנוצרי. זו מעין תודעה אוניברסלית, ואם רוצים מילה מהעולם הנוצרי, אפשר לקרוא לה תודעת האל, או האלוהות.

הזוהר הזה תמיד נמצא איתנו, כתודעת רקע. הוא כמו מסך הקולנוע שעליו מוקרנת כל הדרמה של החיים שלנו - בערות ובשינה, בחיים ובמוות, מגלגול לגלגול, ובכל אחד משישת הברדו, כפי שהם מתוארים במסורת הנינגמה. וכל מה שעולה ושוקע על גביו הוא כמו חלומות, תעתועים והזיות.

בכל לילה, ברגע ההירדמות

אנחנו מגיעים לרובד העמוק הזה מעצמנו בכמה רגעים בחיים, והטבעי והמיידי שבהם הוא ההירדמות בלילה. ברגע הזה ארבע האנרגיות הגסות מתמוססות. יסוד האדמה מתמוסס, וקשה לנו להזיז את הידיים. יסוד המים מתמוסס, ופעימות הלב מאטות. יסוד האש מתמוסס, והגוף מתחיל להתקרר. ואז יסוד האוויר, ואנחנו נושמים נשימה עמוקה ונרדמים.

רגע לפני המעבר מהערות לחלום, אנחנו חייבים לעבור דרך החלון של האור הצלול האם. אצל אדם לא מאומן זה נמשך רגע קטנטן, הבזק של הזוהר הפנימי של הנשמה. לרגע אנחנו נעשים, אם אפשר לומר כך, ההוויה הנצחית שלנו, נוגעים באלוהות. אבל זה קורה כל כך מהר, שרוב האנשים לא צומחים ממנו ולא משתנים. הם פשוט נרדמים, נכנסים לחלומות, מתהפכים מצד לצד, ובבוקר, במעבר מהחלום לערות, עוברים שוב דרך אותו חלון.

יש עוד רגעים כאלה. בשיא של עיטוש, ממש בסוף ה"אפצ׳י", יש תחושה נעימה מאוד, כאילו נמתחים לרגע אל האינסוף. גם בין מחשבה למחשבה יש רווח כזה, אבל הוא כל כך זעיר - לפי חשבון בודהיסטי, בהקשה אחת של אצבעות יש 67 רגעי מחשבה - שאנשים לא מבחינים אפילו ברגע מחשבה אחד, ובוודאי שלא ברווח שביניהם. וכך גם ברגע האורגזמה המינית. בטנטרה, זה אחד הרגעים שבהם הזוהר הטבעי של הנשמה מאיר בלי שום מאמץ, ממש כמו ברגע ההירדמות או בשיא העיטוש.

חזרה גנרלית על המוות

כשמתרגלים יוגת שלב היצירה בטנטרות כמו צ׳אקרסמוורה, יאמנטקה וגוהיאסמאג׳ה, לב התרגול נקרא "לקחת את שלושת הגופים כדרך". את האור הצלול של רגע המוות לוקחים כדהרמקאיה, תודעת הבודהה. את הברדו ואת החלומות לוקחים כסמבהוגקאיה, גוף האושר של הבודהה. ואת היקיצה והפעולה בעולם לוקחים כלידה מחדש, כנירמנקאיה, הביטוי של תודעת הבודהה בעולם הרגיל.

כבר מהיום שאחרי החניכה, כשמתחילים את הסאדהנה, הכול נעשה ריקות. מדמיינים שאנחנו מתים, ממש כמו ברגע המוות האמיתי. היכולת להבחין בעולם החיצון נעלמת, ואנחנו מבחינים רק בכמה קרובים שעומדים ליד מיטתנו. ואז גם הם נעלמים, ואנחנו מבחינים רק בגוף שלנו, והאנרגיות שלו מתחילות לדעוך. יסוד האדמה מתמוסס ואי אפשר להזיז את הגפיים, יסוד המים דועך והלב מאט מאוד או נעצר, יסוד האש דועך והגוף מתקרר, יסוד האוויר דועך והנשימה פוסקת. אחר כך הטיפות מתמוססות - הטיפות הזכריות יורדות כאחת מצ׳אקרת הכתר אל הלב, הטיפות הנקביות עולות כאחת מצ׳אקרת הטבור, ושתיהן מתמזגות בלב. לכל אחד משבעת השלבים האלה - ארבעת היסודות ושלושת הזוהרים - יש סימנים חיצוניים ופנימיים.

בעולם הטיבטי יש אנשים שמתמחים בליווי גוססים. הם יושבים ליד מיטתם, לומדים להכיר את הסימנים הגופניים, ומדברים עם האדם בזמן שהוא מת, מסבירים לו מה קורה ברגע שזה קורה ועוזרים לו להישאר מודע לתהליך. בסוף שבעת השלבים עולה מה שנקרא "הזוהר הרביעי", תודעת האור הצלול. אם בשעת המוות אפשר להחזיק בתודעה הזו לאורך זמן, אפשר לעשות בה סדר בכל מה שהיה בחיים ולסגור את כל הקצוות הפתוחים. זה נקרא להשיג הארה באור הצלול של רגע המוות, למי שלא השיג הארה במהלך חייו.

וכשמתרגלים טומו, מנסים לעורר את אותה התמוססות של האנרגיות דרך התרגול עצמו. מניעים את הטיפות ואת האנרגיות של הגוף ויוצרים מעין סימולציה של המוות, נכנסים למדיטציה עמוקה מאוד, ומעוררים ביוגה את התמוססות ארבעת היסודות ואת שלושת הזוהרים (הלבן, האדום, והשחור). האנרגיה הזכרית דועכת, האנרגיה הנקבית דועכת, תחושת העצמי הנפרד דועכת, ואנחנו נכנסים לתודעת האור הצלול בזמן שאנחנו יושבים על כרית המדיטציה.

השיטה של מארפה

מארפה נהג לומר שמערכת שש היוגות שלו היא המערכת הטנטרית הטובה ביותר בטיבט באותה תקופה, כי ביום אפשר לתרגל טומו, ואת יוגת האור הצלול על כרית המדיטציה, ובלילה, כשהולכים לישון, מתרגלים את אותו הדבר כיוגה של השינה והחלומות - יוגת האור הצלול של רגע ההירדמות ושל החלום.

לתרגל אור צלול פירושו להנמיך את רעשי הרקע ולבודד רק את הצליל של הזוהר הנצחי של הנשמה. קצת כמו טכנאי סאונד שלוקח הקלטה של אלף אנשים שמדברים בחדר צפוף (אני לא בטוח שזה אפשרי טכנית, אבל כדימוי), מתכוונן לקול אחד, חותך את כל רעשי הרקע, ונותן לקול הזה להישמע צלול לגמרי. ארבע האנרגיות תומכות בחמשת החושים, ומכל המידע של החושים נוצרת מהומה כמו בתחנה המרכזית הגדולה של ניו יורק בשעת עומס. גם בסמאדהי עמוק, ברובד הגס של התודעה, אפשר לנתק את זה, אבל לא על בסיס של אושר. הזוהר הנצחי של הנשמה, לעומת זאת, הוא בעל איכות של אושר גדול. כך שעושים את מה שהיינו עושים בסמאדהי, אבל על בסיס של אושר גדול. אני חושב שזה המאפיין המגדיר של התרגול ביוגה הטנטרית העליונה - טומו יחד עם יוגות הגוף האשלייתי והאור הצלול.