לכל המאמרים

    יוגת הגוף האשלייתי - לאמה גלן מולין על האור הצלול, על השינה ועל החלום כחזרה על המוות

    הדברים הבאים נערכו ותורגמו מתוך דבריו של לאמה גלן מולין בשיחה השלישית שלו עם סטיב ג׳יימס בפודקאסט Guru Viking (פרק 26). את השיחה המלאה, עם כתוביות בעברית, אפשר לראות כאן:*

    השפה המקצועית של ההארה

    בשנים הראשונות שלי בדהרמסלה, כשלמדתי דהרמה טיבטית, רוב הטיבטים לא הצליחו לעקוב אחרי הלימודים הפומביים של הדלאי למה. אחת הסיבות היא שלבודהיזם יש שפה מקצועית משלו, כמו שיש לחקר המוח ולתחומי ידע רבים אחרים. שלושת הבידודים, ארבעת הזוהרים ושאר המושגים שמופיעים בטקסטים על הגוף האשלייתי הם מונחים טכניים מדויקים מאוד, ופוגשים אותם כבר מתחילת התרגול הטנטרי, ביוגת שלב היצירה.

    פסל נחושת מוזהבת של המהאסידהה נארופה
    המהאסידהה נארופה, שממנו קיבלו שש היוגות את שמן. פסל נחושת מוזהבת, טיבט, המאות ה-15-16 (LACMA)

    הבסיס הוא חיים מוסריים, תודעה מרוכזת וחקירה של טבע העצמי, ועליהם האהבה והחמלה האוניברסליות של המהאיאנה, שאני אוהב לקרוא להן "ללמוד לאהוב את כולם ואת הכול". על הבסיס הזה מקבלים חניכה טנטרית, שנקראת לא פעם "העצמה", כי היא מסמיכה אותך לתרגל.

    תרגול הטנטרה מתחיל בהתמוססות אל האינסוף

    כשמתחילים את המדיטציה של שלב היצירה, מדמיינים שהעולם כולו מתמוסס לאור ונספג ביצורים החיים, היצורים נמסים לאור ונספגים בך, ואתה עצמך מתמוסס לאור - מהראש למטה ומהרגליים למעלה - אל הברה מנטרית בלב. ההברה הזו מייצגת, אפשר לומר, את הטבע הקדמון של הנשמה, את טבע הבודהה שלך, את אותו היבט שלה שעובר מיום ליום ומגלגול לגלגול.

    עם כל שלב של התמוססות מדמיינים את התמוססות היסודות. כשיסוד האדמה מתמוסס, אם אתה נרדם בלילה או מת, נעלמת האנרגיה שמאפשרת להזיז את הגפיים. בהירדמות הידיים והרגליים נעשות כבדות, ובמוות כבר אי אפשר להזיז אותן. הסימן החיצוני של יסוד האדמה, כך נאמר, הוא חזיון תעתועים, כמו מים שנראים באופק המדבר. כשיסוד המים מתמוסס, הלב מאט בהירדמות או נעצר במוות, והתודעה נעשית קצת כמו בר בלוז מלא עשן בשנות ה-70. כשיסוד האש מתמוסס, הגוף מתקרר. וכשיסוד האוויר מתמוסס, בהירדמות באה נשיפה עמוקה ודפוס הנשימה משתנה לגמרי, ובמוות זו הנשימה האחרונה.

    אחר כך מגיעים שלושה זוהרים. הטיפה הלבנה יורדת מצ׳אקרת הכתר אל הלב, ויש הבזק של אור לבן, כמו אור ירח. ברגע הזה האנרגיה שתומכת בצד הזכרי של התודעה, באינסטינקט לכבוש ולשלוט, מתמוססת, ואיתה כעס, רוגז ופחד. אחר כך הטיפה האדומה, הנקבית, עולה מצ׳אקרת הטבור אל הלב, והמצבים המושגיים הדואליים מתמוססים, אלה שרואים את העצים ולא את היער. יש הבזק של אור אדום, כמו אור של שקיעה. ובשלב השלישי הלבן והאדום מתאחדים בלב ויוצרים בו מעין בית קטן, "הטיפה שאינה נהרסת". שבע האנרגיות שתומכות בתחושה של עצמי נפרד מתמוססות, ויש מעין עילפון שחור, חוויה של חור שחור בחלל.

    אצל רוב האנשים התודעה נעשית כאן כל כך עדינה, שהם מאבדים את ההכרה ושוכחים איפה הם ומה הם. בשינה הם לא מתעוררים עד שהם מתעוררים בתוך חלום, ובמוות - עד שהם מתעוררים בברדו. ביוגה הטנטרית הכוונה היא להישאר בנוכחות מודעת גם במצב העדין הזה, כשבעצם חזרת להיות מעין יצור חד-תאי. זה הלב של התרגול הטנטרי, וזה האתגר שמגדיר מתרגל טנטרי מוסמך. מי שמצליח להחזיק את המודעות שם, יוצא מזה אל "הזוהר הרביעי", מה שנקרא "תודעת האור הצלול האם" - מודעות מאושרת, זוהרת, שמעבר לדואליות. אולי אפשר לקרוא לזה הזוהר העמוק והנצחי ביותר של הנשמה.

    בכל תחילת סאדהנה ממזגים את האור הצלול הזה עם הדהרמקאיה, תודעת הבודהה. המפתח להארה הוא היכולת לגשת אל הנוכחות הקדמונית הזו, המאושרת ושמעבר לדואליות. לכן הדלאי למה אמר פעם: "אני מתרגל את המוות שלי ארבע פעמים ביום". ארבע פעמים ביום הוא עושה סאדהנה של היוגה הטנטרית העליונה, עם התמוססות היסודות אל האור הצלול של רגע המוות.

    לצאת מתוך האור הצלול

    כמו בודהה שהשיג הארה, יושב בתודעת הדהרמקאיה ומרגיש נפלא, ואז חושב "רגע, תרגלתי אהבה וחמלה לכל היצורים, מה עם כל השאר?", גם אנחנו יוצאים מהאור הצלול. קודם בצורה עדינה ונעלה, הסמבהוגקאיה, שרק מי שיש לו חוויה מדיטטיבית של ריקות יכול לראות אותה. ביאמנטקה מופיעים כעמוד כחול שנמתח מתחתית היקום ועד קצהו העליון, ואין שום דבר אחר. בצ׳אקרסמוורה ובהווג׳רה מופיעים כטיפה לבנה עם גוון אדום. זה נפלא להיות טיפה, אבל אף אחד לא יודע שזה אתה חוץ מהיצורים הנעלים. אז מה עם כל השאר, שאולי צריכים השראה עוד יותר? ואז הכול משתנה ומופיעים מחדש בדמות הדייטי (היישות השמיימית המוארת) - יאמנטקה, צ׳אקרסמוורה או הווג׳רה - בצורה שכל היצורים בששת העולמות יכולים לראות. זו הנירמנקאיה.

    שלושת השלבים האלה הם לב הסאדהנה, והם מקבילים לחיים עצמם. האור הצלול דומה לאור הצלול של ההירדמות ושל המוות. הסמבהוגקאיה דומה לגוף החלום ולגוף הברדו. והנירמנקאיה דומה לקימה בבוקר אחרי לילה של שינה, או ללידה מחדש אחרי הברדו. אנחנו כל הזמן נעים בין שלושת הממדים האלה. וכשקמים מהמדיטציה וחוזרים לשגרת החיים, מנסים למזג אותם: לפעול מתוך מקום פנימי של זוהר רחב ובלתי מוגבל, מתוך אושר ושמחה שזורמים בחופשיות, ומתוך תחושה של אי-נפרדות, של הקשר בין כל הדברים ביקום. כך מנסים לחיות על בסיס של הארה שכבר קיימת.

    תנועת האנרגיות בגוף ומצבי התודעה

    שלב היצירה הוא הדמיה, קצת כמו קופץ למים שמדמיין את הקפיצה לפני שהוא עושה אותה. הוא לא רץ על הקרש ובאמצע האוויר מחליט איזו קפיצה לעשות. לעומק של ממש מגיעים רק בשלב ההשלמה, השלב השני בטנטרה, עם נשימות עוצמה ותרגילים גופניים. אבל הכוח של התרגול הטנטרי מגיע מכך שמבחינים איך כל זה קורה באופן טבעי כל הזמן.

    יוגי עטוף בגלימה יושב במדיטציה מתחת לקשת, על רקע שמיים כחולים
    יוגי במדיטציה מתחת לקשת, ציור קיר במקדש לוקהאנג שבלהאסה (צילום: Ian Baker, Hamid Sardar, Hon Wai Wai / Wellcome, CC BY 4.0)

    המקום הראשון שבו אפשר להבחין בזה הוא מעשה האהבה הגופני. התודעה עוברת באופן טבעי שלבים של היפתחות, הטיפות והאנרגיות נעות מעצמן, ובאורגזמה, שהצרפתים קוראים לה "המוות הקטן", החוויה היא, אפשר לומר, מעבר לתחושת העצמי. לפני כמה שנים ראיתי מחקר נוירולוגי על מיניות, ולפיו ברגע הזה המוח כמעט נכבה לגמרי, כמו בשעת המוות. והמקום השני הוא ההירדמות בכל לילה. כדי להירדם אנחנו עוברים, בין אם נרצה ובין אם לא, את שמונת שלבי ההתמוססות. זה כמו לעמוד על שמונה שטיחים, ששולפים אותם מתחתיך אחד אחרי השני, והתמיכה נעשית עדינה יותר ויותר, וכך גם התודעה. ואם שבע האנרגיות שתומכות בתחושת העצמי הנפרד לא מתמוססות, לא מגיעים לשלב השמיני, ולא נרדמים. אני חושב שהרבה אנשים שסובלים מנדודי שינה נתקעים באחד השלבים האלה.

    זה הטבע האמיתי של הטנטרה: לכל מה שקורה בחיים הרגילים יש משמעות בדרך להארה. אם לוקחים את זה בדרך אחת, זו סמסרה. אם לוקחים את זה בדרך אחרת, זו נירוונה. נאמר שאם מצליחים להחזיק את האור הצלול לכמה רגעים בזמן ההירדמות, זה עדיף על יום שלם של מדיטציה רגילה.

    כשאני הולך לישון בלילה, אני מנסה פשוט להבחין איך האנרגיות מתמוססות, איך הידיים נעשות כבדות, הלב מאט קצת, הגוף מתקרר והנשימה משתנה. ואני משתדל להישאר מודע כשהנשימה נעשית חלקה מאוד והאנרגיות הפנימיות מתחילות לנוע, ולעקוב אחריהן. מארפה השתמש במילה "מיזוג": למזג את היוגות שתרגלת ביום עם החוויה הטבעית כשהיא עולה בלילה. זה המפתח להצלחה.

    שני צדי החוויה - התודעה והעולם

    כל מדיטציה טנטרית עוסקת בשני צדדים של החיים שלנו: תחושת הגשמיות ותחושת הזוהר. היודע והנודע, התופס והנתפס, התודעה והעולם. בבודהיזם של הסוטרות מדברים על שני רבדים של מציאות. כשאני חווה פרח, הוא נראה לתודעה שלי כמשהו מוצק שאפשר להגדיר. אבל ככל שמסתכלים לתוך הפרח, מוצאים פחות פרח. הוא לא בתאים, לא בשורשים ולא בשום חלק. פיל, ציפור או חרק יחוו אותו בדרך אחרת לגמרי, כי האופן שבו אנחנו חווים אותו מעוצב ומוטה על ידי מנגנוני התפיסה שלנו. הפרח לא באמת נפרד מהשמש - השמש נוכחת בכולו - והוא לא נפרד מהאוקיינוסים. כשאני רואה אותו כנפרד, אני מטעה את עצמי.

    למונח "גוף אשלייתי" אין הרבה משמעות לאדם מן השורה. נסו להיכנס לפאב או למסעדה הקרובים ולשאול מה ההגדרה של גוף אשלייתי. המשמעות היא שכל מה שאנחנו חווים כגשמי הוא בעל טבע אשלייתי. צונגקאפה ורוב הפרשנים של שש היוגות אומרים שהטומו הוא היסוד, אבל התרגול האמיתי, זה שמביא להישגים, הוא יוגות הגוף האשלייתי והאור הצלול. ככל שמבינים יותר את הטבע האשלייתי, מבינים יותר את טבע האור הצלול.

    הגישה הטנטרית היא שככל שהבסיס הגופני נעשה עדין יותר, גם התודעה נעשית עדינה יותר. כשמביאים את הטיפות אל הערוץ המרכזי, מרגיעים את פעילות החושים ואת הגשמיות הגסה, ובונים את הגוף העדין, גוף הוואג׳רה. מתוכו עולה תודעה עדינה יותר, והתרגול נעשה מהיר ועוצמתי יותר. מדברים על גוף אשלייתי לא מטוהר ועל גוף אשלייתי מטוהר. בגוף הלא מטוהר האנרגיות כבר תומכות בתודעה עדינה הרבה יותר, אבל מסך הדואליות עדיין מסתיר את כוחה. הדלאי למה השביעי כתב, אם אני זוכר נכון, באחד משיריו על צ׳אקרסמוורה, שכשרוחצים את הגוף האשלייתי הלא מטוהר שוב ושוב באור הצלול, הקשרים שחונקים את הלב נפתחים, וטבע האור הצלול המולד קורן החוצה בלי מעצור.

    להביא את כל החוויות לדרך

    הדלאי למה אמר לאחרונה שכבר יש לנו את שלושת הגופים של בודהה. האור הצלול של ההירדמות ושל המוות דומה מאוד לדהרמקאיה. גוף החלום דומה לסמבהוגקאיה. והגוף הרגיל שלנו, עם חמשת החושים, שמסתובב ועושה דברים בעולם, מקביל לנירמנקאיה. ההבדל העיקרי בין סוטרה לטנטרה הוא שבטנטרה מביאים את שלושת הגופים האלה אל הדרך.

    אפשר לדמיין את זה כך: נקודת התצפית שלך היא חלון הפנטהאוז של הדהרמקאיה. בחוץ, בשמיים, שטים העננים של הסמבהוגקאיה עם הקשתות והציפורים. ולמטה יש חולדות, עכבישים ונחשים וכלבים שנלחמים זה בזה, וזו הנירמנקאיה. כל מה שאתה תופס בשלושת המפלסים האלה, אתה מנסה לפגוש מתוך תודעת הדהרמקאיה, לשמור על המרחב, השמחה והזוהר, ולחבק את מה שקורה למטה. לא להתרחק מזה בטענה שהכול אשליה, אלא לשחק עם זה בשמחה, בלי להתקבע על צד אחד, ולהוסיף את התרומה הצנועה שלך למחזה כולו.

    בגלל זה בטנטרה רואים את עצמנו לא פעם כזכר ונקבה באיחוד. כשאני מסתובב, זה לא רק גלן מולין שמסתובב לבד. אני באיחוד עם בת הזוג שלי, כלומר תמיד מנסה לכבד את הצד הנקבי שלי, שמוקיר כל מה שעולה ונהנה ממנו, ובאותו זמן להכניס את המשחק שלי לתיאטרון מתוך הצד הזכרי.

    להתהלך בעולם כבודהא טנטרי

    בין מושבי המדיטציה מפשטים את הדמות. מתרגלי צ׳אקרסמוורה, שהיא טנטרה נקבית, רואים את עצמם לא פעם כוואג׳ראיוגיני בלבד. רבים מתרגלים בין המושבים את טארה או את צ׳נרזיג. וגם אם אתה מתרגל את צ׳נרזיג בעל אלף הזרועות, להסתובב כל היום עם אלף זרועות זה קצת מסורבל. הדלאי למה הראשון והדלאי למה השני שמו שניהם דגש חזק על תרגול טארה, ובין המושבים ראו את עצמם כבודהיסטווה נקבית בת 16. זה היה נפוץ מאוד בעולם הטיבטי, ואף אחד לא ראה בזה משהו מוזר. הזכריות והנקביות שלנו הן חצי-חצי, בירושה מאבותינו ומאמהותינו ובחיים הקודמים שלנו.

    העיקר בין המושבים הוא לראות את הגוף כאנרגיה טהורה של חמישה צבעים זוהרים. אפשר פשוט לחוש את הגוף כמעין דמות הולוגרפית, בלי משקל, שהבשר והדם שלה הם אנרגיה קורנת, בזוהר של מאה אלף שמשות. כשחשים את הגוף ככה, זה משנה מיד את האופן שבו אנחנו חווים את הקיום בעולם. והעולם נראה כמעין ארץ טהורה, וכל האחרים כהתגלמויות בתיאטרון הטנטרי.

    מה קורה שהצדדים שלנו יוצאים מאיזון?

    כשמתרגלים טומו והאנרגיות הזכריות והנקביות מתחילות להתאזן, יש תקופות שבהן אחת מהן מתחזקת יותר מדי. אני חושב שברוב המקרים הדרך הטובה ביותר היא פשוט להמשיך לתרגל. זה כמו ילד שגדל ועובר כאבי גדילה, ואלה רק שלבים. כשהצד הזכרי חזק מדי, בין אם אתה גבר ובין אם את אישה, אפשר להיעשות רגזן, כוחני ותקיף מדי. כשהצד הנקבי חזק מדי, אפשר להיות מוצף ביופי ובהדר של הדברים, ואנשים מתחילים לבכות מדברים פשוטים מאוד, כשהם חושבים על חברים, על המשפחה או על החיים בכלל. אחד התלמידים שלי בפילדלפיה סיפר לי שעבר תקופה של בערך חצי שנה שבה פרץ בבכי פעמים רבות.

    החלום כחזרה על המוות

    יוגת החלום של שש היוגות שונה מטכניקות החלימה הצלולה המודרניות. זו מערכת שתורגלה בהצלחה מדור לדור, באופן טבעי לגמרי, לאט ובעדינות לאורך זמן, כחלק מהדרך כולה להארה, ולא כסדנת סוף שבוע. יוגת החלום בלילה היא המשך של יוגת הגוף האשלייתי ביום, ויחד עם יוגות האור הצלול אלה נחשבות לדרכים העיקריות להשיג הארה בגלגול אחד.

    הבודהא שוכב על צדו הימני בתנוחת האריה הישן, ותלמידיו מקיפים אותו
    הפריניברנה של הבודהא, בתנוחת האריה הישן שבה ישנים גם בתרגול יוגת החלום. תנקה ממזרח טיבט, המאות ה-17-18 (צילום: Thesupermat, CC BY-SA 4.0)

    ויוגת החלום היא גם הכנה למוות. אומרים שגוף הברדו וגוף החלום הם בעלי אותו טבע, ושהדרך הטובה ביותר להבין את מה שקורה אחרי המוות היא להבין את מצב החלום. ככל שתהיה מיומן יותר ביוגת החלום בחיים האלה, כך תהיה מיומן יותר ביוגת הברדו בשעת המוות. זה קצת כמו ההכנות למבצע אנטבה: בישראל בנו העתק של שדה התעופה, עם המבנים שבהם הוחזקו בני הערובה, ותרגלו בו שוב ושוב, כל מטר מרובע, לפני שנחתו שם באמת. יוגת החלום היא סוג כזה של הכנה. אם מצליחים, היא תומכת בהתקדמות רוחנית גדולה כבר בחיים האלה, ואולי אפילו בהארה. ואם לא, היא מאפשרת למות בתבונה ובמודעות מלאה, בזוהר המלא של הרוח הבלתי מוגבלת, רוח האור הצלול.

    מאמרים נוספים

    האש הפנימית והאור הצלול

    לאמה גלן מולין על המטרה האמיתית של הטומו, על האושר הפנימי, ועל האור הצלול שאנחנו פוגשים בכל הירדמות, ברגע המוות ובמדיטציה.

    הדרך להארה של יוגת החלום

    לאמה גלן מולין על הריטריטים שעשה בדהרמסלה, על ריטריט שבו ישן בישיבה כדי לחדור לעולם השינה והחלום, ועל דרגות יוגת החלום.

    איך מחליטים על תרגול מדיטציה אישי?

    לאמה גלן מולין על הקשר בין מורה לתלמיד בטנטרה, על ריטריט ביחידות ובקבוצה, על תרגול טומו יומיומי ועל מיזוג התרגול בכל רגע בחיים.