12 שנים בדהרמסלה - לאמה גלן מולין על מורים, על מדיטציה ועל רעידת האדמה של התובנה
הדברים הבאים נערכו ותורגמו מתוך דבריו של לאמה גלן מולין בשיחה עם סטיב ג׳יימס בפודקאסט Guru Viking (פרק 9). זה החלק הראשון של השיחה, ואת החלק השני, על שש היוגות של נארופה, אפשר לקרוא כאן. את השיחה המלאה, עם כתוביות בעברית, אפשר לראות כאן:
הדרך להימלאיה
אמא שלי הייתה כלה בריטית שהגיעה לקנדה מאנגליה בזמן המלחמה, ואבא שלה, סבא שלי, שהה בהודו בתחילת המאה הקודמת. ב-1903 או 1904 נדרש קצין בריטי בשם יאנגהזבנד להשיג הסכם עם טיבט, וכשלא הצליח - פלש אליה. בשבועות הספורים שבהם שהה בלהסה הוא נכנס לטראנס ונעשה מעין מיסטיקן. מאז, בעיני הבריטים, ובמיוחד במשפחות הקצינים, טיבט הייתה מקום מיסטי, מקום שבו אפילו קצין קשוח, שהגיע במסע צבאי כדי לכפות הסכם, שוקע במצב מיסטי.
אמא שלי הייתה מאוהבת בכל מה שקשור להימלאיה ולאסיה, וכנער קראתי הרבה ספרים - את הטאו טה צ׳ינג, את האופנישדות מהודו, את הדהמפדה מסרי לנקה. אחרי בית הספר נסעתי ללונדון להכיר את הצד הזה של המשפחה, ופגשתי שם כחצי תריסר תלמידים של אחיו הבכור של הדלאי למה, שלימד כפרופסור בבלומינגטון שבאינדיאנה. שמעתי מהם שהדלאי למה פותח בית ספר למערביים. הוא לא התכוון ללמד בו בעצמו, אבל מינה את המורים ופיקח על תוכנית הלימודים, כי כל כך הרבה אנשים הגיעו לדהרמסלה וביקשו לימודים והעברות, שהוא חשב שעדיף לבנות תוכנית מסודרת.
חסכתי כסף, ובשנה שאחר כך הגעתי לשם והצטרפתי לתוכנית. חשבתי שאלמד שלוש שנים, אבל אחרי שלוש שנים הרגשתי שרק גירדתי את פני השטח. נשארתי לעוד שלוש, ועדיין רק גירדתי קצת יותר עמוק. בסוף זה הפך ל-12 שנים. כנראה הייתי ממשיך, אבל נאלצתי לחזור לקנדה, ובזמן שהייתי שם נרצחה אינדירה גנדי, ואנחנו הקנדים איבדנו את אשרת השהייה הפתוחה בהודו. מאז אני מגיע כל חצי שנה או שנה, כשהדלאי למה נותן לימודים והעברות.
כמו לחזור הביתה
אני חושב שהרבה מהדברים האלה קשורים לקארמה, ובבודהיזם הכוונה לנטיות שאנחנו מביאים מחיים קודמים. בסוף שנות העשרה שלי קראתי ספר על טיבט, ועצם השם "דלאי למה" עבר בי כמו זרם חשמלי, רק משמח ולא מכאיב. הרגשתי מיד קירבה וחיבור. כשהגעתי לדהרמסלה לא היה לי מושג איך זה יתפתח, אבל זה היה כמו לחזור הביתה אחרי מסע ארוך, אל מולדת אהובה.
הדלאי למה הוא אדם נפלא כל כך, שבהתחלה חשבתי שאולי זה רק הוא. ואז פגשתי את שני המורים שלו, והם היו נפלאים לא פחות ממנו - צנועים לגמרי, פשוטים, חמים, מלאי הומור ופתוחים ככל שאפשר לדמיין. המשפחה של אבא שלי אירית, וזה היה כמו לשבת בפאב עם חבורת חברים אירים, כולם מחייכים וצוחקים והאור קורן מהעיניים שלהם (רק בלי הצעקות, ועם פחות בירת גינס).
לאמה גלן בריטריט בעין גדי, יוני 2026
רואים רק עד הגובה שלך
בבודהיזם אומרים שאפשר לראות רק עד הגובה שאליו הגעת בעצמך. אי אפשר באמת לראות הארה, ורק מי שהגיע להארה רואה הארה.
ובדלאי למה, בשני המורים הגדולים שלו, לינג רינפוצ׳ה וטריג׳אנג רינפוצ׳ה, ובשני הלאמות שהוא בחר ללמד אותנו - גשה רבטן, שהדלאי למה שלח אחר כך לשווייץ, וגשה נגוואנג דארגיי, שנשלח להקים תוכנית בניו זילנד - ראיתי את זה. החמישה האלה היו כמו אלפים מן האגדות, קורנים ומחייכים מאוזן לאוזן, וכשהסתכלתי עליהם הם כמעט ריחפו, כאילו היו עשויים מאנרגיה מלאכית טהורה. ועם זאת הם היו מחוברים לקרקע, מצחיקים, פתוחים ושמחים.
לאורך השנים למדתי עם 25 עד 35 מורים, ו-20 מהם היו חשובים לי מאוד. הבודהיזם הטיבטי קשור מאוד לשושלות. לכל אסכולה נכנסו מהודו, לאורך הדורות, כמה מאות שושלות, ולכל אחת מהן קו העברה ייחודי משלה. מי שיש לו נטייה לכך יכול לקבל רבות מהן.
המורים המפורסמים לא היו נפלאים יותר מאלה שפחות ידועים, רק בדרך קצת אחרת. אפשר ללכת להופעה של U2, ואפשר ללכת לפאב השכונתי ולשמוע מוזיקאי מופלא באותה מידה, שמסיבה כלשהי לא התפרסם כמותם. רבים ממוריי היו לאמות ונזירים פשוטים, שקיבלו שושלות, תרגלו בריטריטים והיו להם אולי חצי תריסר תלמידים. הם לא חיפשו יותר מזה, אלא אם המורים שלהם הורו להם ללמד. ולדעתי, מה שקובע הוא לא עד כמה המורה גדול, אלא עד כמה התלמיד מוכן להתחבר אליו.
מה הופך מורה למורה
בעולם הבודהיסטי אומרים שמורה טוב צריך שלוש תכונות. הראשונה היא חמלה גדולה, בלי העדפות בין תלמידים - חכמים או טיפשים, עשירים או עניים, בעלי השפעה או פשוטי עם. השנייה היא מוטיבציה אחת בלבד, להועיל. והשלישית - הוא צריך להיות מתקדם יותר מתלמידיו. זה לא אומר שכל מורה חייב להיות מאסטר מואר לגמרי, אחרת כולם היו מסתובבים ואומרים "אני מאסטר מואר לגמרי". הכוונה היא שהוא קיבל את השושלת, עשה את התרגול, וקיבל אישור שהשיג בו הצלחה מסוימת ושהוא ראוי להעביר אותו הלאה.
האישור הזה מגיע בדרך כלל כשאחד המורים שלך אומר לך שהגיע הזמן להתחיל ללמד, מעין תעודת סיום. אחרי 20 שנות אימון, למשל, הוא רואה שאתה כבר שולט מספיק בדברים. בטיבטית מדברים על שני צדדים של הדהרמה - הדהרמה של המילים, כלומר ההבנה האינטלקטואלית, והדהרמה של המימוש הפנימי. שניהם צריכים להבשיל מספיק.
ואיך בוחרים מורה? פבונגקה דצ׳ן ניינגפו, המורה של שני המורים של הדלאי למה, כתב שגדולתו של המורה משתקפת בלימוד שלו. התלמיד צריך לבחון את המורה, והמורה צריך לבחון את התלמיד. לבחון כאן פירושו להתבונן באופן ענייני ובסבלנות, לאורך זמן, עד שמרגישים שזה אדם שאפשר לסמוך עליו. בסופו של דבר זו בחירה אישית - פוגשים מאסטרים משושלות שונות, ורואים עם מי הלב מתחבר, ואצל מי הדברים מתיישבים לך.
הבודהה אמר שלושה דברים על כל בחירה כזו. קודם כול להקשיב באוזן ביקורתית, והדברים צריכים להיות הגיוניים בעיניך. אחר כך לנסות את התרגול בעצמך ולהרגיש תועלת. ולבסוף, לתרגול צריכה להיות שושלת העברה אמיתית. בעניין הזה, לדעתי, המסורת הטיבטית מיוחדת. זו מסורת חיה שהגיעה לעולם המודרני כמעט בלי הפסקה, ועד שסין פלשה לטיבט ב-1951 השושלות שלה עברו ברצף לא שבור ומתועד היטב מימי הבודהה.
האימון בדהרמסלה
הדלאי למה הקים תוכנית למערביים בספריית העבודות והארכיונים הטיבטיים, והציב שם לאמה שלימד שעתיים ביום. בדרך כלל היו לנו שעתיים של שיעורים ביום וארבע או חמש שעות של מדיטציה, ופעם בשנה ריטריט של כמה שבועות או חודש.
הדלאי למה בחר בעצמו את הטקסטים שלמדנו, ורובם התבססו על הקלאסיקות ההודיות הגדולות - נאגארג׳ונה ואסנגה, מייסדי שתי האסכולות המרכזיות של המהאיאנה, וגם השושלות הטנטריות של 84 המהאסידהות. במיוחד למדנו את השושלות שהגיעו לטיבט במאה ה-11 עם המאסטר הבנגלי אטישה. אפשר לומר שמה שאנחנו חושבים עליו היום כבודהיזם של הלאמות חייב לאטישה יותר מלכל אדם אחר. הדרך שבה הוא ארגן את הבודהיזם ההודי כמערכת אימון, תורות הלמרים והלוג׳ונג, נעשתה הבסיס של כל האסכולות הטיבטיות. והמשמעות היא חיבור בין סוטרה לטנטרה, בין הלימוד הגלוי של הבודהה ללימוד הסודי שלו.
המדיטציה היא כמו חדר כושר
כשמתחילים לתרגל מדיטציה, אני חושב שהאתגר הגדול הוא הקביעות. זה כמו תוכנית כושר. אפשר לזנק לתוכנית בהתלהבות גדולה, אבל מה שבאמת מביא בריאות הוא ההתמדה, וכך גם במדיטציה. בבודהיזם מדברים על שש השלמויות, והשלישית היא השלמות של הסבלנות. אחד משלושת סוגי הסבלנות הוא הסבלנות כלפי עצמך וכלפי התרגול שלך.
רבות מהמדיטציות הטיבטיות מבוססות על שני צדדים. צד אחד הוא בודהיצ׳יטה, המדיטציות על אהבה וחמלה. הצד השני הוא מה שנקרא בבודהיזם ריקות, שוניאטה, ומשמעותה אי-הדואליות של ההוויה. זה מתחיל בדרך כלל בבחינת טבעו של העצמי, כי הדואליות מתחילה בחלוקה של העולם ל"אני" ול"כל השאר". התחושה היא שאני משהו מוצק וקשה, נפרד לגמרי מהעולם, ושהעולם הוא משהו אחר לגמרי ממני. כשמתבוננים בטבעו של העצמי, מגלים שהדימוי הזה הוא בעצם תמונה הולוגרפית שנוצרה מתוך מחשבה וקיבלה חיים משלה, ואין לה שום בסיס חוץ מההרגל והאינסטינקט שלנו להיאחז בה.
לנו המערביים, שגדלנו בעולם היהודי-נוצרי, המדיטציות על אהבה וחמלה קלות יחסית. בעיניי, החקירה של העצמי היא הצד שמשנה באמת, וגם הצד המאתגר קצת יותר. וכשמתחילים להבחין שהעצמי אינו מה שחשבנו, מגיעה מין חוויה של רעידת אדמה. ומי שעובר אותה בשלום - אם להשתמש בדימוי של גינה - העץ שלו כבר לא צריך גדר שתגן עליו מהעזים. הוא יציב וחזק ויכול לשרוד בכוחות עצמו, והגן כבר לא צריך טיפול זהיר כל הזמן. כאן מתחילים שני הצדדים, האמצעים והחוכמה (האהבה והחמלה מצד אחד, וחקירת העצמי מצד שני), להשתלב באמת זה בזה.
רעידת האדמה של אינסופיות ההוויה
אני מניח שכל אחד עובר את זה אחרת. אצלי זה קרה אחרי שלוש או ארבע שנים של אימון בדהרמסלה, בריטריט, בישיבת מדיטציה של ערב. גל עצום של אינסופיות ההוויה שטף אותי. זה היה כמו לעמוד באוקיינוס כשצונאמי מכה בך, אבל צונאמי נעים, לא כזה שמטביע אותך ומטיח אותך בסלעים, אלא גל יפהפה של זוהר גדול, שמחה גדולה ואושר גדול, שזורק אותך שנות אור הלאה ושנות אור בחזרה.
כשיוצאים מזה וחוזרים אל השגרה, הקרקע מתחת לרגליים קצת מתנדנדת, ויש אנשים שמתקשים להסתגל. אצל אחדים זה אפילו מעורר פחד. לפני זמן לא רב שלחתי כמה מתלמידיי בקוריאה לעלייה לרגל להודו, לפגוש את הדלאי למה, ואחת מהם עברה חוויה חזקה מאוד במדיטציה. מצד אחד זה מעודד ומרומם מאוד, ומצד שני די מאיים - איך יוצאים מזה וממשיכים בשגרת החיים בלי לאבד את הקצב. זה היה קצת אתגר בשבילה, אבל היא עברה את זה יפה מאוד.
להביא את האינסוף אל היומיום
בבודהיזם ההודי מדברים על עשר הדרגות של הבודהיסטווה. אומרים שבפעם הראשונה שיש לך חוויה ישירה של ריקות, של אינסוף, העולם נעלם מעיניך לגמרי. וכשאתה קם מכרית המדיטציה, האינסוף נעלם מעיניך לגמרי והעולם חוזר לשלוט. בשלב הזה של האימון אי אפשר לחוות דואליות ואי-דואליות באותו רגע. עשר הדרגות עוסקות כולן בשאלה איך להביא את האינסוף ואת הסופי אל אותו רגע של חוויה.
כשעוצמים עיניים וחושבים על השמיים, עולה תמונה גדולה מאוד. כשפוקחים אותן, העין נוטה להתמקד בירח או בכוכב, וכך אנחנו מדלגים בין השניים. במדיטציה אפשר לחוות את האינסוף כי מרפים מהעיבוד המושגי וחווים את הדברים ישירות, בלי עיבוד. בטיבטית קוראים לזה "נאמטוק מפה", מעבר למחשבה. הכוונה היא לא רק שהמחשבה נעצרה, אלא שנכנסים למצב שמעבר למחשבה, וחווים הכול בפתיחות מלאה.
בבודהיזם הטנטרי משתמשים לא פעם בדימוי של האורגזמה המינית. ברגע כזה, האושר, השמחה והזוהר הגדולים נותנים טעימה מהשלמות ומהאינסוף של ההוויה. אבל כשהרגע עובר, חוזרים לגרוב גרביים וללכת לעבודה. אז איך חווים את האושר של הרגע הזה גם בשגרה של עבודה במפעל, של נהיגה במונית או של עבודה בבנק? איך מביאים את האינסוף של ההוויה אל הסופיות של הרגע?
העצמי שלנו הוא כמו נהר
הרמן הסה כתב על זה בנובלה הקטנה שלו "סידהרתה", דרך דימוי הנהר, שנפוץ מאוד במסורת הבודהיסטית. הנהר נראה כמו משהו מוצק, אבל כשמגיעים אליו הוא אף פעם לא אותו נהר. העצמי שלנו דומה לנהר הזה. אני חושב על עצמי כעל הנהר גלן (ויש באמת נהר שנקרא גלן). אבל כשיורדים אליו רואים שהמים אף פעם לא אותם מים, וגם הסחף שבמים אף פעם לא אותו סחף. הגדות משתנות כל הזמן, וגם הקרקעית. יש בו מים מעננים שהרוח הביאה מסין ואבק מהר געש באיסלנד. כל היקום נמצא בנהר הזה, אבל כשמסתכלים עליו לא שמים לב לזה, ורק אומרים "הנה הנהר גלן".
אז כשאני מבחין שאין נהר גלן שקיים כמו שחשבתי, מי ומה הוא גלן? ואיך אני מנווט במים האלה בלי להסתמך על ההבנה הישנה שלי לגבי מי הוא גלן?
וכך גם עם אחרים. אנחנו מתייחסים לאדם כאל בנקאי, כאל רעיה, כאל אח או אחות. אבל כשמתבוננים, רואים שהאדם הזה, כפי שאנחנו תופסים אותו בדרך כלל, הוא כמו ירח שמשתקף במים, עוד דימוי אהוב בעולם הבודהיסטי. זה לא הירח האמיתי. ועם זאת, זה כל מה שיש לנו ברמת החוויה וההבנה הנוכחית שלנו, ולכן ממשיכים ליהנות מהירח שבמים - מהאח, מהאחות, מבן הזוג, מהילד, מהסבא ומהסבתא - בידיעה שזו השתקפות של מציאות גדולה הרבה יותר.
החיבור בין שני הקטבים האלה של החוויה, כפי שהבודהה קרא להם, הוא האתגר של האינטגרציה, ועליו מדברות עשר הדרגות של הבודהיסטווה: איך להיות אוהב ורחום בעולם שבו מי שאתה אוהב אינו באמת מי שאתה חושב שהוא.
🌺 בחנוכה הקרוב נתרגל את שש היוגות של ניגומה עם לאמה גלן מולין ודרופון צ׳ונגוואל-לה, 6-12.12.2026, בבית ספר שדה עין גדי, על שפת ים המלח.
🌸 מאיטרייה סנגהה ישראל, קהילת התלמידים הישראלית של לאמה גלן מולין